אחרי מות – המחלה, הלוויה, ניחומים

Avie Arenson, a leading senior contractor, passed away

He built Terminal 3 in Ben Gurion airport and the Seven Stars Mall in Herzlia – headed the Contractors Association – seven years ago he sold his company to Gaidamak- volunteer and social investor – buried in Caesarea

The engineer Avie Arenson, a leading senior contractor in Israel in the last decades, passed away last week (Friday 9.1.15).  He was interred (on Monday, 12.1.15) in the cemetery in Caesarea, where he resided.  He was 75.

Arenson was one of the biggest contractors in Israel, an expert in his profession.  He specialized in public buildings and infrastructure.  Among other projects, he built Terminal 3 in Ben Gurion Airport, known to almost every Israeli, the Seven Stars Mall in Herzlia, Herods Hotel in Eilat, The Foreign Ministry Offices in Jerusalem and many main roads.  He served as the head of the contractors' sector in the Contractors and Builders Association and was for years one of its three leading members. 

Seven years ago he sold his infrastructure company to Ossif, a company owned by Arkadi Gaidamak for 145 million NIS.  Ossif was later sold, including A. Arenson Ltd., to Isras Ltd., controlled by S. Eisenberg.  Arenson continued to hold other companies, such as Clal Beton. 

Arenson, born in Canada, lived for many years in Kiryat Tivon.  About 20 years ago he moved to Caesarea, following his wife Sarah, who is a reknowned maritime historian.  The sea at Caesarea is a "work place" for her.  She authored books on the subject, including "The Encircled Sea".

Because of his Canadian origin, Arenson was involved until his last years in projects connected with Canada.  He voluntarily represented the Canadian government in checking projects in Israel supported by Canada.  In addition, he helped with the ice-skating Canada Center in Metulla. 

His dedication found its expression in many other fields.  He was a member of the board of directors of the Israel Museum, a member of the Arthur Rubinstein Piano Contest Society and above all – as I've known him personally – was a man of truth.  May his memory be blessed. 

אבי ארנסון ז"ל, 1940-2015

בינואר האחרון הלך לעולמו אבי ארנסון, מבכירי הקבלנים בישראל וידיד מסור של הפקולטה. ארנסון נולד בקנדה למשפחה ציונית, עלה ארצה בהיותו בן  ,22 וב1969- הקים את חברת הבנייה שנשאה את שמו ואשר  הייתה מפעל חייו משך חמישה עשורים. בשנים הרבות של פעילותה הענפה בתחום הבנייה והתשתיות בנתה  החברה, שדורגה כאחת מהחברות הקבלניות המובילות בישראל והמובילה מבין חברות הבנייה הפרטיות, פרויקטים לאומיים מורכבים ורחבי היקף, פרויקטים ציבוריים ומסחריים, תחנות כח ומפעלי תעשייה כבדה,  מתקני התפלה וטיהור שפכים, מתקנים ימיים ונמלי ים ואוויר, גשרים ופרויקטי רכבת  . כל אלה הוקמו בהובלתו האישית של ארנסון, שגם כאשר עסקיו התרחבו מאד, לא איבד את התשוקה שבערה בו להנדסה והיה מעורב  בפרטי הפרטים הטכניים ובמתן פתרונות חדשניים בפרויקטים אותם בנה. ארנסון זכה להערכה רבה בענף  הבנייה בארץ, ובין היתר שימש בתקופות שונות בתפקידים בכירים בהתאחדות הקבלנים והבונים בישראל, ואף זכה ממנה לתואר רב-קבלן בשנת 2005 . חברת ארנסון העסיקה לאורך השנים את מיטב המהנדסים והייתה בית גידול לבוגרים רבים של הפקולטה; ארנסון אישית ראה עצמו כידיד נאמן של הפקולטה ונתן לידידות זו ביטוי  מוחשי בדרכים רבות ומגוונות. אחת הדוגמאות היפות לנדיבות לבו ולמחשבתו שתרומה כספית גם צריכה לשאת  עמה מסר חינוכי היא הקרן שייסד ארנסון, לפני שנים רבות, להענקת פרסים למרצים מצטיינים בתחילת דרכם  בפקולטה שלנו. דוגמה בולטת אחרת, מהזמן האחרון, היא הירתמותו של ארנסון לחזון ה"מהנדסים ללא  גבולות" .  כאשר שמע על היוזמה לפיה הפקולטה שלנו תהיה נושאת הדגל הראשונה של חזון זה בטכניון, הוא הרים מיד, ללא כל הרהור נוסף, תרומה נכבדה.  בכך היה החלוץ ההולך לפני המחנה, כאשר בעקבות תרומתו  נעתרו גורמים אחרים ששמעו עליה להצטרף ליוזמה. ארנסון היה מעורב בעשייה הטכניונית גם מחוץ לפקולטה שלנו, ובין היתר היה חבר הקורטוריון של הטכניון משנת 2006 . ובמעגל הרחב יותר, ארנסון תמך לאורך השנים במפעלות תרבות וחינוך, הוצאות ספרים, מוסיקה ופעילות קהילתית.   מורשתו של ארנסון מונצחת על ידי מבנים  לאורכה ולרוחבה של הארץ.  לנו הוא יחסר בטקסי חלוקת המלגות והפרסים בפקולטה, שאליהם נהג להגיע מדי שנה. יהיה זכרו ברוך.

לצפייה לחץ כאן

אבי ארנסון –  דברים לזכרו במלאת שנה לפטירתו

אני רואה את אבי יושב במשרד, מוקף בעשרות תמונות משפחתיות ומשוויץ בנכד זה או אחר, ואני נזכר בהשתאות איך התואר "איש משפחה" אפיין אותו בעיני יותר מכל תואר אחר שהיה באמתחתו ׁ(וכאלה היו לא מעט)ׂׂ, ולמרות שאני לא "משפחה", נותרה בי אחרי לכתו תחושה מסויימת של יתמות.  זה לא כל כך מסתדר עם יחסי עבודה קורקטיים ובכפיפות וסמכות כל כך ברורים כפי שאכן היו בינינו, אבל אני יכול בזהירות רבה להוסיף לתחושותי גם געגוע.  געגוע למנהל הטוב ביותר שהיה לי (ויש לי, בקורות חיי ובגילי למי להשוות). אינני רוצה להיסחף לתיאורים רגשניים (בעיקר כי בוודאי לא אעמוד בכך) ולכן אספר על מערכת היחסים שלי עם אבי דרך העבודה עמו. אני לא אומר תחתיו, כיוון שלמרות הכפיפות אליו, זכיתי מאבי ליחס שהיו בו חופש פעולה, אמון ושיתוף שאינם שכיחים בין יו"ר למנכ"ל.

ביוני 2006 הגעתי לראיון אצל אבי דרך מודעת דרושים בעיתון.  באתי די מוכן, גאה ברזומה שלי שכבר כלל תפקיד מנכ"לות אחד.    בחדר ישב גם אמנון ברקאי, שהיה אז מנהל משאבי האנוש ב"ארנסון".

מי שמכיר אותי יודע שאני יכול להרצות ברהיטות כמעט על כל נושא, וגם אם אין לי ממש מושג על מה אני מדבר, זה יכול להישמע מעניין ואפילו מרתק.  עוד אני מפליג בתיאור מעלותי והישגי, אני רואה שאבי נע באי נוחות ובמה שפירשתי באותו זמן כבעיית קשב וריכוז, או במונח ארצי יותר: שיעמום.  כמי שהבין את הרמז קיצרתי עד מאד את המשך דברי ובתוך 30 שניות סיימתי את המצגת רבת הרושם שהכנתי מבעוד מועד.  הודיתי לנוכחים על ההקשבה ושמתי פעמי אל היציאה, לא לפני שאני מציין שיש להחליט לגבי במהירות, כיוון שאני מבוקש ביותר ב…

כשהגעתי הביתה, בעוד אני מדווח לרעייתי על כשלון ראיון העבודה, מצלצל הטלפון ומצידו השני אמנון ברקאי שמבשר לי שהתקבלתי ושואל מתי אני יכול להתחיל. התאריך היה 26 בחודש, ועל מנת לשוות לתשובתי נופך של רצינות "בדקתי" ביומן וסיכמתי עמו על ה-1 בחודש (4-5 ימים קדימה). הנחתי את השפופרת על כנה ולפני שהספקתי לדווח על ההתפתחות מצלצל הטלפון שוב ואמנון מודיע לי בבהילות שאבי רוצה שאתחיל מיד.   לימים למדתי שבלי משים פגעתי בול בשתי תכונות שאפיינו את אבי: האחת היא סלידתו מ"ברברת" מיותרת והשניה היא קוצר רוחו בדחיית סיפוקים:  אבי היה נחרץ ונמרץ ואם לא הבנת את זה מהר – לא היה לך מקום במרכבה שלו.  באותם ימים למדתי בקורס אנגלית עסקית ולידי ישב מהנדס בנין.  בהפסקה שבין שיעור לשיעור סיפרתי לו שהתמניתי למנכ"ל אצל אבי ארנסון. האיש, שלא אציין את שמו, החוויר ואמר לי ש"אוי ואבוי. אני מכיר את אבי ואני מכיר אותך, ואני נותן לרומן הזה לא יותר מ-3 חודשים".  מיותר לציין כי מאותה שיחה ועד לפני שנה חלפו 9 שנים תמימות של מערכת יחסים יציבה, לעיתים סוערת, אבל תמיד הוגנת, משתפת, ראויה וברורה.

אתה חסר לי עד מאד, איש יקר.  נוח על משכבך בשלום.                       עופר כרמי. 

לשרה ארנסון היקרה, משנודעה לי הבשורה המרה על לכתו טרם עת של בעלך היקר אני מבקש למסור לך את צערי הרב ואת השתתפותי בצערך ובצערם של כל בני המשפחה. לכתו של אבי ז"ל הינה גם אבידה לכלל משפחת "כלל מוצרי בטון". אבי היה איש חזון רב פעלים מוכשר מאד,מוערך מאד, ששמו הלך לפניו. שהטביע את חותמו הרב במשך השנים במשק הישראלי בענף הבנייה ובחברת "כלל מוצרי בטון" בפרט. כעובד ותיק בחברה אני מבקש להביע את הערכתי הרבה לפועלו הרב לפיתוח וקידום המפעל מאז נרכש על ידו ואת נכונותו הרבה להשקעות במפעל לרבות השקעות לרווחת העובדים. הוא יישאר בלבבם של כל מי שעבדו במחיצתו. יהא זכרו ברוך, ומי יתן ולא תדעו עוד צער. קרן אשר, מנהל מכירות, "כלל מוצרי בטון".

למשפחת ארנסון היקרים, צר לי מאד על אובדנכם.  אבי היה איש יקר לי מאד הן בתקופת עבודתי בחברתו וגם לאחר מכן.  אבי התווה לי את הדרך בה אני נמצא היום.  את התנופה לעשייתי שאבתי מאבי.  יהיה זכרו ברוך.  שלומי ביטון, מנהל עבודה,

 "א. ארנסון בע"מ"

תנחומים לשרה ומשפחתה. אבי היה אדם רחב אופקים ורחב לב, ובמפגשים שלי אתו במשך השנים תמיד יצאתי מושכל ומועשר מעצם המפגש. תרומותיו בבניית ההיברו יוניון קולג' היו רבות ומשמעותיות. יהי זכרו ברוך

שרה ארנסון שלום רב,

שמי מרים אפפלדורף . במשך כמה שנים שמשתי כמזכירת החברה במוזיאון ישראל וכן רכזתי את עבודת ועדת הבנייה.

במסגרת עבודתי זו זכיתי להכיר את אבי ארנסון והתרשמתי מאד . הוא תמיד הגיע לישיבות עם אנרגיות חיוביות . 

הישיבות של ועדת הבנייה בראשותו נערכו בנועם ובסבר פנים יפות . לבעיות שצצו הוא ניסה למצוא פתרונות יצירתיים.

קרה במהלך הישיבות כאשר אחד הדוברים היסס כיצד אומרים מילה מסוימת בעברית או מהי ההטיה הנכונה, הוא הציע שנתקשר אליך לשאול אותך.

הוא יחסר מאד לכולם . 

Remembering  Avie

Our 55 year friendship began when we were third year engineering students at the University of Manitoba in Winnipeg. Soon after we graduated in 1961, we both started our new lives in new places. Avie headed to Israel.

When we met the next year in London (where I was doing post-graduate studies), Avie had found Sarah, his wonderful lifetime partner. I cannot recall knowing two fascinating people who were more in love.

Avie and I never lived in the same place, but we stayed in touch and visited one another intermittently. Over the years I grew to appreciate this fine man from several perspectives.

An Excellent Engineer
Soon after reaching Israel, Avie worked on the construction of the very deep pumping station that put water from the Sea of Galilee (Kinneret) into the National Water Carrier. Years later, on my first visit to Israel, I expressed interest in seeing this famous project. By then Avie was heading his own construction company. He used his experience and influence to arrange a special tour for us of this vital facility. Afterwards, while enjoying a cold drink with our young engineering guide (likely in the JDF), we discussed similarities between this project and the water supply system of Damascus, familiar to me through my work there with the World Bank. Our guide became increasingly upset as he realized that he had revealed many details, including security features, to an outsider with some uncertain connection to Syria, Israel’s crucial enemy.  Apparently, he was somewhat relieved by Avie’s status as a leading Israeli engineer and contractor, a status which seemed to grow and grow over the years.

Love of Israel
Avie’s Canadian upbringing and roots meant that he had lots to lean about his new country, including the Hebrew language. Naturally his amazing wife Sarah was his best guide, but he was obviously a good learner. On my second visit, Avie and Sarah brought me along with their hiking club on a bus trip to the north, for an interesting hike near the Golan heights. As we walked, they showed and explained to me all the local flora and fauna, as well as the geography and history. Naturally we talked about politics too. Although we could hardly agree on most political issues, Avie always made sure to explain his own position clearly. His love of his new country was strong and sincere. In turn this helped make me better informed for my own work in the region.

Integrity
We often discussed engineering projects in various countries, especially as Avie’s company grew and began looking for opportunities outside Israel. On several occasions he proudly mentioned that his company had never been approached by anybody, on any of his many projects in Israel, for any kind of a bribe. This told me much about the high standards of himself and his company, as well as his clients.

Family Values
Doubtless Avie worked incredibly hard, and wisely, to build and lead his construction company over the years, earning much respect in the process. But these successes were barely mentioned whenever we chatted. Instead he preferred to emphasize his growing family of six kids, and all their interests and achievements. My wife Priscilla and I first met many of this attractive family during our 1984 visit, when we had three children of our own. So positively impressed were we by the large Arenson tribe that our fourth child, Steven, arrived about nine months later! Steven eventually grew up and decided to study in Haifa during one of his university years, at which time Avie and Sarah provided welcome family hospitality for him.

The last time I was with Avie and Sarah was in early 2013 in my new hometown of Victoria in British Columbia. They were showing our city to three of their grandchildren, who obviously were the center of their attention. Hardly anything else seemed to matter for these loving grandparents, even though Avie’s battle with cancer had already begun.

Sarah’s famous summer camps will long be a happy memory for their 16 grandchildren, who were fortunate to have a long farewell with their grandpa Avie. He will be much missed, and loved forever.

Dear Sarah and wonderful mishpacha,

Our mutual friend Rabbi Ayala Samuels wrote me the very sad news that your beloved Avi passed away after an extended illness.  Baruch Dayan Haemmet.

Even though we have not had an opportunity to be with each other recently, we always consider you both to be close, respected and precious friends.  From the first moment I met Avi when we discussed with him the possibility of his becoming the contractor for our campus in Jerusalem, I found him to be a man of utmost personal and institutional integrity, exceptional professional competence and expertise, the warmest interpersonal relationships—indeed “kol hamaalot”– which enabled us to transform the project into a genuine partnership of mutual trust and aspiration.  Throughout the many years we worked together I never looked upon Avi from the limited perspective of a business relationship, but rather as a true partner who shared our commitments and goals.

Then when we were given the opportunity to spend a week together in Venice, Bella and I met you and we were privileged to discover an “eshet chayil” of unusual brilliance rooted in classic knowledge of our tradition and committed to researching our historic sources.  We recognized the profound love for each other which welded your marriage together and which was grounded in shared values and menschlichkeit.  And we welcomed every opportunity to be together, whether in your home or at our movement events.  It was an honor to join with your family and to participate in your daughter’s wedding.

So, dear Sarah, at this difficult time, may you and your children and grandchildren take comfort in the knowledge that Avi’s sterling character and good deeds will continue to impact on the lives and values of all who knew and loved him.

Yehi Zichro Baruch.

I did read in HaAretz of Avie's death, but my oncologist would not let me come to the funeral.  And I can't come to the Shivah either because of my illness.  So I write to say that in spite of Avie's very debilitating illness about which you told me, the final loss of breath is very hard for those left behind.  My condolences to you and to your family. 

I don't need to tell you what an exceptional personality he was.  I got to know him well during the period when he built our Sports Center.  It was not a big project for his firm, but it was for us.  He took a personal interest in both Leo Baeck and me.  I love architecture, designed the whole concept of our French Carmel center and also our home in Ein Hod.  I counseled with Avie on both projects, and he was always helpful.  He was a tough but fair business man, and I respected him for that.  

I consider you a colleague; you brought a dynamism to a very special major at Leo Baeck, about which I have written.  I will send you a copy of my book when it is published. 

Condolences, dear friend, and much health and joy in this new stage in your life.

לצפייה לחצו כאן

International  Center for Canadian Studies, Ottawa
Avie Arensen (29/2/1940 – 9/1/2015)
Born in Winnipeg,Canada, Avie Arensen completed his degree in Civil Engineering at the University of Manitoba and served in the Canadian armed forces before immigrating to Israel in 1961.

He started his career in Israel working on the National Water Carrier and soon became one of Israel's most prominent and expert constructors, responsible for some of Israel's landmark infrastructure complexes and buildings, such as Terminal 3 of the Ben Gurion airport and the Jerusalem City Hall. He served in leadership positions in the construction industry and in various cultural and public bodies, such as the Board of Directors of the Israel Museum.

Married to Sarah, an expert in Marine Archaeology, father of 6 children and grandfather of 16, Avie never lost his love for Canada. He and Sarah supported many good causes and contributed generously to different Canadian projects in Israel and most recently to International Canadian Studies.

I am so very sad that Avie has passed away. I will miss him – I always looked forward to being with him at the museum. Avie was the main member of the board (besides Dor and Itzik) who made an effort to reach out, get to know me and to understand my commitment to the museum. He was friendly and open. I know from James, how crucial his role was in making the renovation possible. We have great respect for the work he did. I hope I will see you at the museum in June. We are together part of the museum family. I will hold Avie in my memory always.

On behalf of the Friends of the Canadian Museum of Human Rights, I send my sincere condolences on the passing of your husband Avie. It was very kind and thoughtful of your family to donate to the Canadian Museum of Human Rights. I know Mr. Arenson would be pleased to see what our donors from around the world have accomplished. Now open, it is an international centre of learning and history, where people can engage in dialogue about human rights. Sarah, I hope one day you will have the opportunity to visit the museum.

למשפחת ארנסון, משתתפת בצערכם העמוק בפרידה כואבת מאבי. הכרתי את אבי בשנים האחרונות עת התנדב לייצג את ממשלת קנדה כבוחן ובודק פרויקטים בישראל במימון קנדי. אבי התגלה לי כאיש לבבי, חייכן, בעל מזג נעים מאד, נכון לכל קריאה אשר תקדם את המדינה שלנו בעוד ס"מ! וכמובן שהיה איש מקצוע מצויין, יסודי מאד ובעל רעיונות פרגמטיים. אבי יחסר לנו מאד. ת.נ.צ.ב.ה

אבי ארנסון מֶצֶנַט הספרות הקלאסית

בראשית שנות התשעים, לאחר עבודת תרגום שנמשכה על פני כחמש עשרה שנים, היה בידי תרגום מלא לעברית לספרו של האדריכל הרומי ויטרוביוס. הלכתי עם כתב היד להוצאת דביר, שהוציאו לאור את ספרי הראשון ושם אמרו לי בערך כך:

"הספר הזה אמנם חשוב ומפורסם, ונרצה להדפיסו, אך אין לו סיכוי להימכר, בתרגום לעברית, ביותר ממאתיים עותקים. תצטרך לממן אותו מכיסך, או למצוא תורם, אם תרצה שנוציאו לאור ".

הלכתי לחפש מממן. אינני יודע כיצד צץ הרעיון. חשבתי לעצמי שחברת בנייה גדולה, שלמנהליה יש, אולי, מעט שאר-רוח העולה מעל לעבודת היום-יום האפרורית, עשויה להיות מעוניינת. באותם ימים עבדתי בחפירות ההצלה באזור ממילא בירושלים. הקבלן הגדול מולנו היה אבי ארנסון. מנהלי העבודה שלו באזור הבנייה ממילא לא שבעו נחת מן ההפרעות שהתגליות הארכיאולוגיות גרמו להם, ובכל זאת הרשיתי לעצמי, בחוצפת-מה, לפנות אליו.  היה זה צירוף מקרים מבורך שלא שיערתי את קיומו אז, שכן לשרה אשתו, שהיא היסטוריונית הקשורה בחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, ולאבי ארנסון עצמו יש פינה חמה בלב לעתיקות. הרמתי טלפון. שאלו מה הסכום הדרוש. ביקשתי מן המו"ל למסור את הפרטים ישירות לתורם. וכך היה. הספר יצא לאור.

המו"ל טעה טעות קולוסאלית בהערכתו את המכירות העתידיות של הספר. בחמש עשרה  השנים הראשונות מאז צאתו לאור נמכרו למעלה מששת אלפי עותקים! שנים אחדות מאוחר יותר חזרו שרה ואבי על המחווה הזה כשתמכו בהוצאה לאור של פרקים העוסקים באמנות ואדריכלות מספרו של פליניוס, 'נאטוראליס  היסטוריה'.  

קשה להוציא בישראל ספרי עיון בעברית משום שהמו"לים אינם ששים לכך, שכן השוק של קוראי העברית קטן למדי. אבי ארנסון הוא מופת לכך שניתן למצוא סיוע למימון הוצאת ספרים. אני מקווה שבעלי אמצעים ירשו לעצמם, מדי פעם לשמש כתומכים (מֵצֵנַטִים, על שמו של מַאיקֵנָס הרומי, בן זמנו של אוגוסטוס, שתמך באומנים ואנשי רוח, ואולי גם בוויטרוביוס עצמו, שהרי היה בן זמנו) ליצירה מחקרית בתחום זה או אחר. בכך הם ימשיכו מסורת מפוארת מימי עבר של תמיכה במדענים ובאמנים.

לצפייה לחצו כאן

לצפייה לחצו כאן

נפגשתי עם אבי לראשונה ב-1990, כאשר פרשתי מהצבא והחלטתי להשתתף במכרז להקמת תחנת הכח בים המלח. כנציג יונדאי נפגשתי עם קבלני משנה ישראלים, ואבי בלט מעל כולם. בעוד שבכל משלחת הקבלנים היו באים עם מהנדסים, אנשי כספים וכו', אבי היה תמיד בא לבד ומילא את כל התפקידים בצורה מושלמת. היה לי הכבוד לשתף פעולה עם אחד מגדולי בוני הארץ, בבניית התחנה בים המלח ובמזח הפחם באשקלון. במהלך השנים התפתחה בינינו חברות מיוחדת. אהבתי והערכתי את מקצועיותו, יושרו והגינותו. במהלך השנים הצטרפו לפגישותינו שרה וכרמלה. אני זוכר במיוחד שלמרות שאבי לא אהב במיוחד את ערפאת, אבי ושרה הצטרפו אלינו למשלחת בני אברהם לפגישה עם ערפאת בעזה 1998 – ראו תמונה. אבי ושרה אהבו מאד את חיבר כרמל ותרמו להקמתו.

יודעים אנו ומוקירים את פעלו הציבורי בבניה בחומר ואף בבניה ברוח  וסיוע למפעלי תרבות. על כך בפראפרזה על ממקורותינו (אבות פרק ו ) כי בני הלוויה של אדם הם מעשיו שעמל בחייו ובלשון המשנה:   "…בשעת פטירתו של אדם שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד".

לא כל אדם יכול להצביע על הישגים במנעד רחב כל-כך.

לצפייה לחצו כאן

I didn't expect it to be so fast.  I was writing a letter I hoped he would read, trying not to sound like I was saying goodbye…  End of an era it certainly is – for me too.  Avie was a giant:  as they used to say, we won't see his like again…   I'lll write later.  Your sister-in-love,  Baillie

It's so weird to think that last Friday while I was glued to the radio to hear what those crazed devils were doing in Paris, something really important was happening, that would change the world for us more than anything that was going on there.  Avie was such a towering presence, the space he leaves is immense.  I suppose he seemed diminished latterly, but that impression will soon fade.  I find myself wondering what he was like as a little boy – I didn't know him till he was 17 or 18, and he was already like a grown-up man.  Being a second father to his brothers, Sadie's health being what it was, he seemed more responsible and serious than the rest of us, so committed about his studies, and his work and helping out at home.  I remember hanging around on Sunday afternoons wishing he would finish washing ALL THREE of the family cars…  Of course he took breaks for "rest and recreation" and played as hard as he worked, with that enormous provocative charm and wit of his…  He already knew who he was and what he wanted, and I believe that he achieved everything he set out then to do in his life, and then some…  Only he had to leave it too early.  

…Connecting up with you and Avie and our all becoming friends has been hugely important, a major cord running through my and our life.  Christopher and I both count on that cord holding, despite the broken strand, and long to hear from you and see you as soon as possible.  With my deepest sympathy for you and all your family, in this great loss all who knew Avie share, but you, dearest Sara, bear the most, and all my love,

I've lost a life partner I know the pain.  You cared and nurtured Avie in health and in sickness. 

What a wonderful friend Avie was. He shared his enthusiasm, his zest for life.  We were friends from kindergarten.  We were in Toppers AZA, our High School fraternity together,  How exciting, in later life, our meetings were in Israel and here in New York; a friendship renewed.

I so enjoyed when he shared details of his activities, your involvements and the details of family events and your many thrilling trips.  

Avie gave so much to so many.

We grieve the loss our dear friend, your partner.  What a noble individual he was.

We were so sorry to see Avie -brave, but suffering pain and weakness, when we spent a memorable, lovely day with the two of you last April.

He was blessed to have you as his partner in life.   The love and caring between the two of you was palpable.   

Avie’s idealism, which  drew him to Israel, starting with his first attempt to get to Israel while we were still in high school , was the stuff of legends!

That together, although half a world away, the two of you were able to keep connected to his old friends, and to his family,  was remarkable.

You, Sarah, was the one, who, with grace and a smile, made all of that  possible.

We send our love, and sympathy to you and your family , on the loss of your husband and father.  May his memory be a Blessing .

For your children and grandchildren, may his achievements be an inspiration- and the model for a life well lived!

We heard via Orlee only a while ago that Avi had passed away. We knew how sick he was but still it was a shock. For us he will always be a force, a doer, mover, an admirable man who gave so much to this country and will never be forgotten. He was also modest, a family man and although we did not spend enough time together, it was a pleasure knowing him and we will always recall those get-togethers at your beautiful home…

Evelyn and I want to extend condolences to you and your family on the loss of Avie. He and I shared so many events growing up together in Winnipeg. We were car pool mates and attended Hebrew School, Scouts, AZA and often double dated. I really enjoyed his company and feel fortunate that we were able to visit with you several times over the last few years. When I perform my daily prayers I will continue to pray for your continued good health and much strength during this very sad time for you all.

הבנאי  

ולבסוף נשאר לנו החיוך הכחול המיוחד של אבי, חיוך חכם, אוהב, מפרגן ועם זאת אירוני, כאילו הוא מבין משהו שאנחנו איננו מבינים, אולי יודע בוודאות שבחיים השמים הם הגבול, לפחות לגבי אנשי המעשה. במשך למעלה מחמישים שנה אבי חלק את חייו עם שרה, שואב כוחות ועוצמה מן הקשר. הייתה לי הזכות ללוות את זוגיותם המיוחדת ממש מעת תחילתה, מאז שאבי קטע לכל המחזרים הרבים שהיינו את התקוות והגעגועים לשרה, כשהוא, כמו אודיסאוס בשעתו, סילק את כולנו באבחת אותו חיוך שובב וקסם מיוחד, מודיע לעולם – מעתה היא לי ואני לה!..   

אבי הגיע כעולה חדש מקנדה, ויצא למלחמת קיום וכבוש מקומו בארץ החדשה – ארץ הצברים שאף לא ידע את שפתה – כשלכבוש שרה היה חלק משמעותי בכך. יחדיו הם התחילו בכמעט כלום – תחילה ב קטנוע ואחר-כך במכונית  קטנה- אבל עם הרבה חלומות ותעוזה, כשהם מרחיבים את גבולות נוכחותם בעולם, גם בתחומי המשפחה וגם בתחומי הבנייה, באופן מעורר השתאות והשראה.  

אהבתי ללמוד מאבי את פילוסופיית התנהלותו בעולם המעשי ותהיתי על סוד הצלחתו, כשמדי פעם הוא היה זורק לי פירורי חוכמת-חיים כמו – "עד שהם מנסים לרמות את הרשויות אני בונה עוד בנין!..", מה שהצביע על כמיהתו לקבלנות גדולה וממוסדת כבר בתחילת דרכו, אולי גם מפני שידע שיש לו את יתרון תואר המהנדס שרכש בגיל צעיר בקנדה. השתאיתי לנוכח העובדה שכל חייו הוא לא הפסיק לקרוא ספרים להנאתו, מה שאפשר כנראה נביטת רעיונות, חוויות ופרספקטיבות בלתי צפויות. לא פלא שהיה איש של הרמת כוסית עליזה, איש שיחה מרתק, שחשב ודיבר בנחרצות. הוא נהג  כבוד בחברים הרבים שהגיעו לביתם, חברים מכל תחומי החיים והעניינים, שלא ייספרו מרוב. את הביקורתיות שלו כלפי אותם חברים שמר בליבו, כשרק לעתים רחוקות הייתה פורצת ממנו איזו הערה מושחזת ואירונית.

למרות העבודה והאחריות המאומצת אבי הקדיש המון תשומת לב למשפחה, שגדלה וצמחה לכדי שבט של ממש, עם ששת הילדים וששה-עשר הנכדות והנכדים, בצד אחיו הרבים ובני-משפחה נוספים, כשהוא היה גאה להיות "ראש השבט", תואר שחלק בכבוד עם שרה ששמשה יחד אתו כ"ראשת השבט".

תמיד היה מעורב במשפחה (כולל האירועים הטרגיים שהתחוללו במשך השנים), שמח בהישגים של הילדים והנכדים כאחד ותמך בכולם באהבה רבה.

אבי היה בנאי בכל מאודו. לא מפני שידע ואהב לדפוק מסמרים בפטיש – הוא גילה לי שפשוט איננו יודע.. – אלא מפני שאהב את שילוב האתגרים ההנדסיים המסובכים עם היכולת האירגונית והיצירתית להתגבר על קשיי ביצוע מורכבים ביותר – בין התכנון האדריכלי לבין ההוצאה המקצועית לפועל – שתוצאתם הייתה ניהול "פרויקטים" עצומים שיש להם נוכחות ממשית ונמשכת בעולם. הוא אף הוסיף ואמר שהוא מאד אוהב את התפקיד הזה של איש הביצוע, "הקבלן" – "איש הביניים" – אולי מפני אי-היומרנות של המקצוע, וגם מפני שהיה זה תחום מאד יצירתי לגביו, תחום שדרש הרבה יכולת אירגונית, אופי וכוחות נפש. בגאווה משועשעת הוא סיפר לי פעם כיצד הפעיל מנופים ענקיים כדי להעביר את מקלטי הבטון הכבדים של העיר ימית בעת הפינוי, משימה שאף קבלן לא העז לקחת על עצמו.

            אבל מעבר לכל בניית הגשרים, הבניינים הציבוריים, מבני הממשל, העירייה החדשה של ירושלים, האוניברסיטה הפתוחה ברעננה, השיכונים, המלונות, תחנות חשמל, רציפי עומק בנמל חיפה, אולמות הנוסעים בשדה התעופה בן-גוריון, הוא מאד אהב את אחד הפרויקטים האחרונים שהוא שימש עמוד תווך בביצועו – שיפוץ מוזיאון-ישראל. בפרויקט זה נדמה שהוא ראה מעין שילוב פואטי בין מבנה-מיכל לערכי הרוח והאמנות לבין חשיבה פונקציונלית הכרחית.  בכלל הוא ראה בתוכניות הביצוע שהוכתבו לו מעין פרטיטורה, ואת עצמו כמנצח  על תזמורת מורכבת – עם המוני מנהלים ופועלים, תזמורת שביצועיה היו תובעניים ואתגריים בגלל ההכרח ליצור תואם מוחלט בין התכנון לביצוע. עם זאת הוא לא נמנע מלהעיר את הערותיו במקומות שמצא לנחוץ, אוהב להשפיע ושמח ששמעו ושעו להצעותיו. הוא הצטיין באהבתו וביכולתו להתגבר על הקשיים – מפועלי הייצור ועד אמצעי היצור, מפגעי מזג-האוויר ועד ניהול כלכלי של הפרויקטים – קשיים שהיו רבים ומסובכים עד למאוד (כמו אותו ליל המתח באחד מגשרי נתיבי איילון, כשגשם איים להרוס את יציקת הבטון הטרייה של עמודי הגשר והוא נותר דרוך עם הפועלים כל אותו הלילה). בכלל ההתגברות האופטימית על קשיים הייתה מרכיב יסודי באישיותו הסקרנית – חלק מרכזי בסוד הקסם שלו, שהפך אותו ל"לוחם חיים" במשמעות האינדיאנית של המושג.

 בסופו של דבר קשה להאמין עד כמה אבי  בנה בכל רחבי הארץ (וגם מחוצה לה) כבעל חברה פרטית, המתחרה בגדולות שבחברות הציבוריות.  הוא היה ההוכחה לתקפות דבריו המפורסמים של האמן הגרמני ג'וסף בויס שאמר –  "כל אדם הוא אמן", כשבין המקצועות הראשיים אותם החשיב – כמו הרופא והאחות – הוא ציין במיוחד את האדריכל והבנאי. ואבי אכן העניק לתואר הזה תוכן, משמעות והדר מפתיעים.

אהבתי להתבונן בו בעת קבלות הפנים החגיגיות בביתם בקיסריה, כשהיה מוזג משקה לכל אורח לפי רצונו, כשר משקים ממש, מטיב בשיחה, נדיב ונהנה מעצם הנתינה, גאה בעצם יכולתו לעשות זאת. הוא פרגן לשיגעונות של אנשים – כמו סנדלי הפלסטיק של רעיה בפתיחת אירוע מכובד באוניברסיטת חיפה – ותמיד היה נכון לכל דבר שובבות שהצטיין בהומור ממזרי. 

סיפור אחד, מיוחד, ראוי לספור, ולו מפני שלכאורה היה מוזר ואיננו תואם את הניסוח של "אחרי מות…":  על פי בקשתם של ראש המועצה של עמק חפר ואחראי התרבות שלה, הזמנתי את אבי לפגישה ב"בית הראשונים" שליד ביתן-אהרון בעמק חפר. ברקע הפגישה עמדה ידיעת העובדה שסבו של אבי, שגר בעיר וויניפג שבקנדה, שהיה איש אמיד וציוני נלהב, החליט בשנות העשרים לעזור לגאולת עמק-חפר. הוקמה קרן כספים מיוחדת למטרה, וכל בני הקהילה נדבו לה, כל אחד לפי יכולתו, עד שנאסף סכום גבוה למדי לגבי אותם הימים – כמיליון דולר!..  את הכסף שאספו העבירו הסבא וחבריו לארץ, ממון שעזר מאד לגאולת עמק-חפר. ההנחה של ראש המועצה ועוזרו הייתה שאבי יסכים לתרום סכום כסף נכבד, שיאפשר לשקם את "בית-הראשונים" –  כשבקומה התחתונה  ימוקם בית הקפה/מסעדה, ובקומה העליונה יבנה ארכיון המועצה "ע"ש סבא ארנסון". באותה עת הבניין היה ריק משוכרים, ואבי יכול היה לאמצו מיד.

קבענו יום ושעה. היום היה יפה ביותר. הגיעו ראש המועצה ועוזרו, הגיע אבי במכונית שרד שחורה ומהודרת שנהג בה נהג, והגעתי גם אני. אבי יצא מהמכונית ועלה לטרסה שלפני הבניין. על הטרסה ניצב שולחן מרובע ומסביבו נסמכו ארבעה כסאות. במרכזו ניצב בקבוק מים מינראליים וסביבו הונחו ארבע כוסות פלסטיק. התיישבנו ארבעתנו. איש התרבות מזג מים לכולנו וראש המועצה פתח והסביר את המבוקש. הוא החמיא לסבא של אבי ולאבי עצמו, ואכן היה נדמה שאבי יסכים לתרום ברצון. גם העוזר, איש התרבות, דיבר בשבח המפעל העתידי והפליג בחשיבות התרומה.

אבי הקשיב היטב, לגם אתנו מהמים ואחר-כך אמר לאט ובתקיפות מחויכת שהוא איננו מעוניין בכלל בהנצחת זכר סבו, כי גם כך הוא זוכר אותו בחיבה כל-יום. ראש-המועצה היה מופתע והציע שלפחות יפעיל את בית הקפה/מסעדה שלמטה, ואבי אמר שהוא איננו מעונין גם בזה, והוסיף שהרעיון שבית-ההבראה של ביתן-אהרון יעשה זאת – הוא רעיון מצוין! ראש-המועצה ניסה שוב לשכנע, מרכז-התרבות ניסה גם הוא את כוחו, ואפילו אני ניסיתי. אבל אבי עמד בסירובו. שתינו שוב מהמים, המשכנו ושוחחנו על ענייני דיומא, העלינו על נס את זכר התרומה החמה והמדהימה של סבו ושל אנשי העיר וויניפג לבניית העמק, ולבסוף קמנו, ירדנו לאיטנו, נפרדנו, ואבי נכנס לרכב הכהה ונסע לדרכו. 

            כשנסעתי משם הייתי מאוכזב, אבל צחקתי ביני לביני כשפשפשתי בפרטי הדרמה, גם אם לא מצאתי הסבר סביר לסירובו של אבי. בעיקר השתאיתי לעצם בואו – שהרי הוא ידע מראש על כוונתו לסרב לתרום!.. במרחק השנים נראה לי שנכונותו להגיע לפגישה בכל-זאת  נבעה אולי מידידותנו שלנו, רבת השנים, ואי רצונו לדחות את בקשתי על הסף. נראה היה לו, כך אני מניח, שבכך הוא  גם מבטא כבוד לנציגי המועצה ולתפקידם, אבל בו-בזמן גם רומז על סלידתו מדרך בקשת תרומה שלא נראתה ראויה מבחינתו, ולו בשל השימוש המפתה והקל מדי של ראש-המועצה בשם של סבו. ואולי הייתה  בכך גם שובבות מסוימת, בדרך שבה הוא תפס את החיים בכלל, כשהוא בודק היטב את המניע העמוק לבקשת תרומות ע"י מועצות ושומר בקנאות על עצמאות החלטתו.

 עם זאת לא היה גבול לנדיבות שלו ושל שרה – שתרמו במשך השנים להמון פרויקטים כמו בתי-חולים, קרנות תרבות וגופי מוסיקה, אוניברסיטאות ואנשים פרטיים – פרויקטים שנראו לו ולשרה ראויים יותר, גם מבלי להבליט את שמם. התרומה הנדיבה האחרונה נועדה ליצירת בניית-שחזור של "ספינה אחות" חדשה לספינה העתיקה שנמצאה בחוף מעגן-מיכאל, המוצגת כיום במוזיאון הכט.  גם אבי וגם שרה היו מאושרים בתרומה הזאת, תרומה שפתחה מסע של תרומות והתנדבויות לבניית הספינה החדשה בעכו, ספינה שעתידה להפליג בים בשנת 2017. 

אבי, היית אכן "גדול מן החיים"! אתה ממשיך וחי בלבנו, בזכר נוכחותך ומעשיך רבי הפנים, בהיותך איש מיוחד, רומנטיקן, הומניסט ובנאי מפוכח כאחד, יזם הבורא עולם, יוצר משפחה גדולה ומתחכך באומץ במציאות הישראלית בכל ממדיה. היית אוהב ונאהב, קשה ורך, איש עצמאי ומקורי בכל מובן. ידעת לחלוק את הישגיך בחן, בחום ובנדיבות עם החברים הרבים שהיו לכם. דאגת לכל בני המשפחה ובעיקר לשרה, איתה חלקת את עולמך האינטימי (במיוחד בשנתיים האחרונות במסעותיכם בעולם) – שתי ביצים שחייתם זה כנגד זו במחבת אחת, אבל מבלי להפוך לחביתה!..

 אהבנו ואוהבים אותך אבי, יהיה זכרך ברוך!

שיעור בציונות, פגישה ראשונה עם אבי

את שרהלה היכרתי בשנות החמשים, שתינו "באנו מאותו הכפר".  את נעורינו העברנו בקן "התנועה המאוחדת" בירושלים, התחנכנו על אהבת הארץ וערכי הסוציאליזם וחלמנו על הגשמה אישית בתנועה הקיבוצית בארץ.  בגרנו ונפרדו דרכינו.  נפגשנו אחרי שנים לארוחת צהרים בביתנו בירושלים.  שרהלה הכירה את אישי ארהלה, שהיה בן זוגה בלהקת המחול של הסטודנטים הירושלמים, ששניהם היו חברים בה.  אבי התמיר והיפה הופיע לראשונה בחיינו.  הוא היה אחר.  הוא הגיע מארץ אנגלו-סכסית, גדל והתחנך שונה מאיתנו.  נימוסיו והליכותיו היו אחרים.  הוא לא הכיר את ההוא וההיא וההם כמו שכולנו יכולנו לשבת מסביב לשולחן ולדבר.  אבל לאבי היתה נוכחות ומיד הוא התעניין ושאל וחקר ורצה לדעת ולהכיר את חבריה של רעייתו מלפני שהוא הפך לשותף בחייה.  כך הגענו לשיחה על משפחתי, מאין באו הורי ומה הם עושים.  בגאווה הצברית הישראלית הטיפוסית סיפרתי לו שאבי עובד ב"סולל בונה" לעת זקנה, ושדודי היה ממייסדי "סולל בונה" ועד עכשיו הינו חבר ההנהלה, וכך סידר לאחיו את העבודה. 

כל כך טבעי היה לי להלל ולפאר את החברה שבונה ועושה רבות לבניית הארץ.  כך גדלתי, זה היה ביתי.  בתחילה בעדינות ובקול שקט התחיל אבי לספר לי סיפור אחר.  "סולל בונה", אמר, הוא מונופול סוציאליסטי שאינו מכיר ומכבד מתחרים שבאים מכלכלה אחרת, מיוזמה פרטית ולא סוציאליסטית-קיבוצית.  הוא אינו הגון במכרזים, כי כאילו הכל תפור עבורו ומכור מראש.  לאט לאט אבי התלהב, קולו גבר, הרגשתי שמתוך עמקי נשמתו הוא מדבר.  אבי היה אז כבר קבלן ובעל חברת ארנסון וניסה להיכנס לשוק הישראלי עם הרבה חזון.  היו לו את הערכים והאידיאלים האישיים שלו כיצד לתרום את חלקו בבניין הארץ. 

הוא הסביר לי מה זאת תחרת חופשית, מה זאת כלכלה פתוחה המעודדת יזמות ולא מונופוליזם, גם אם הוא בשם הסוציאליזם הישן של תנועת העבודה.  הוא סיפר על חוויותיו האישיות מול חברת סולל בונה, אולי גם כאב נשמע בקולו, אך היתה הרבה עוצמה והחלטיות לנצח את הפיל הגדול הזה ששמו סולל בונה.  ובלי פרוטקציה, כי לא היתה לו כזו, הוא הרי בא ממקום אחר ולא הכיר את המי והמה בארץ.

הוא נתפס על ידי באותה שיחה כציוני נלהב, כמי שהשאיר מאחוריו משפחה, חברים ותרבות, ובא הנה לתרום ולתת בדרכו שלו.  והנה הוא נתקל במה שאני חשבתי לתפארת היצירה של הציונות המגשימה חזון בארצנו.  התביישתי, הקשבתי, הפנמתי. 

אכן במהלך השנים נראו הרבה מנופים עם השם ארנסון באתרי בנייה רבים בכל רחבי הארץ, ופחות נראה השם סולל בונה.  עד הסוף, גם כשאבי כבר ישב מתחת לשמשייה בגינת ביתו היפה ובאנו לבקרו, העזתי לומר שהאזרח הקטן נשחק מול החברות הגדולות (כשהכוונה היא לחברות הביטוח).  ושוב אבי נתן לי הרצאה שלמה שאין דבר כזה להרים ידיים ולהיכנע.  "תתבעי את חברת הביטוח על השינויים שהם רוצים להחיל על הפוליסה – אסור להם!"  בפתוס ובבטחון, בבהירות מחשבתית ובקול משכנע סיים אבי את השיעור האחרון ששמעתי מפיו, הלוחם האמיץ שרק המחלה הממארת יכלה לנצחו. 

…  חברה טובה שלי (חלא) נראתה קצת עצובה ושאלתי אותה מה קרה. היא אמרה שמציקים לבן שלה במקום עבודתו בתור מודד קרקעות כנראה עקב מוצאו (ערבי).

ידעתי שהוא עובד באחד האתרים של אבי וצלצלתי אלייך. כנראה שאת מיד התקשרת לאבי כי תוך יום אבי דאג לשנות את ההתיחסות אל הבן והמצב נרגע.

כל הכבוד לך ולאבי!!

יש לי גם זכרונות מהתקופה שלכם ברחוב זמנהוף ואבי היה הולך עם מרדכי, חנה ומירי ליד הבית. כלכך נהנייתי לראות אותכם!

שרה יקרה, שמעתי בצער רב על הסתלקותו של אבי.  היכרותי אתו נמשכה זמן קצר בלבד, כאשר הוא ניסה להשתלב בפרוייקט בנייה ברבת עמון.  נפגשנו מספר פעמים ואחר כך טסנו לרבת עמון ביוזמתו של אבי במטוס קטן שהוא שכר ובילינו שם יום תמים.  הפרוייקט לא קרם עור וגידים בגלל החרם שהטילו הקבלנים הירדנים על יזמים ישראלים.  הזמן הקצר ששהיתי במחיצתו של אבי השאיר עלי רושם אדיר.  אדם בעל יוזמה, בעל אופי שקט ונהדר, נוח לבריות וחביב על הכל.  הוא ניהל את המו"מ ברוח טובה, בשקט ובמקצועיות מושלמת.  הוא הרשים מאד את הקולגה הירדני אשר, לדבריו, נאלץ להכנע לחרם ולא יכול היה להמשיך בקשר עם אבי לקידום הפרוייקט.  בעקבות אותה הרפתקה בילינו אצלכם בביתכם בקיסריה, אשתי מינה ואני, ערב נהדר וגם אז הפגין אבי, וגם את שרה, אצילות והכנסת אורחים מהדרגה הראשונה.  בעבודתי כמורה דרך בירושלים אני מזכיר מפעם לפעם את אותה הרפתקה ירדנית ואת שבחו של אבי.  מי ייתן ולא תדעי עוד צער

אבי, קשה לדבר בלשון עבר, אבל היית חלק ממשפחה בשבילי.

תמיד עם חיוך אופייני, בדיבור השקט והרגוע והרבה חוכמה. דמות לחיקוי.

כשחזרתי מחו"ל אחרי כשנה וחצי שלא הייתי בארץ, ובאתי ישר לבקר אתכם. שאלת אותי לאחר שסיפרתי דברים ותוכניות: "את רוצה לעבוד?" כשעניתי בחיוב, שאלת: "מחר?".  מיד הרמת טלפון וכתבת לי מכתב ולמחרת התייצבתי לעבודה בגשר מתחם הירקון.

שם כל אחד העריץ ואהב אותך, מהפועל הכי פשוט ועד הבכירים. כולם הרגישו שותפים.

התייחסת אלי כאל חלק מהמשפחה, בהתייחסות, בשיחות ובכלל (כך גם ראו זאת העובדים כולם) וגם מבחינת רכב ואיפשרת לי לחפש מגורים ולימודים), ואף הצעת שאלמד אדריכלות (לאחר שאמרתי שזו בחירה שניה שלי בהתלבטות למקצוע לימוד) ואמשיך ואעבוד בחברה. תמיד ייעצת ותמכת. כשחליתי במלריה דאגת, תמכת ועזרת.

תמיד היית לי מודל לחיקוי לתפקוד משפחה כאב המשפחה. ואפילו פעם כשקיטרתי על עצמי וסיפרתי, הסתכלת עלי ואמרת דבר שלא אשכח – על  כך שלגמרי אין לי מה להתבייש בעצמי או לכעוס על עצמי, כי אחרים במצבי הגיעו למקומות אחרים לגמרי, של פשע וציינת עוד. הצבת לי לרגע מראה ולאן יכולתי להגיע במצבי, ואיפה אני בעצם נמצאת. הדברים שאמרת העצימו אותי ותמיד אני מזכירה אותם לעצמי ברגעי משבר.

אז נכון, לא הרבה נפגשנו בשנים האחרונות, אך כל מפגש היווה העצמה וחוויה מאישיות מיוחדת במינה.

לשרה והמשפחה היקרה שלום

אבי שלנו הלך מאתנו והשאיר לנו זכרונות כל-כך יפים ומרגשים.

זכרונות על עשייה מבורכת, על בניית משפחה עניפה וצוהלת.

מי שהקים בניינים לתפארת ואהב את המולדת.

אבי היה אבא אוהב, מלטף, אבא פתוח וחבר לילדיו וידיד אמת לחבריו.

מי שידע להקשיב להבין ולייעץ וגם לתמוך בשעת הצורך.

אבי שלנו היה איש עניו רחוק מהתפארות וקרוב למציאות.

זכרו ילווה את כולנו.

שמעתי בצער רב אודות פטירתו של אבי היקר, שביוזמתו ובמעשיו השאיר את חותמו החיובי  באתרים כה רבים בכל רחבי הארץ.

במהלך היכרותי הלא ארוכה את אבי, הזדמן לי לעמוד על תכונותיו החיוביות שניתן לסכמן במשפט אחד: אבי היה בראש וראשונה    "מנטש", שמעבר לעיסוקיו הקפיד להאזין ולסייע לכל אדם שנקלע לבעיה או לצרה .

לדאבוני, בגלל סיבות אישיות, תמנע ממני האפשרות ללוות את אבי  בדרכו האחרונה, אך במחשבתי ובלבי אהיה עמך ועם כל בני המשפחה באבלכם הכבד.

משפחת ארנסון יקרה ואהובה,  אני אבלה וכואבת אתכם על מותו של אברהם, אבי היקר באדם  .איש שתמיד האיר לי פנים, תמיד התעניין בי ובמשפחתי.  היה לו חשוב שיהיה לנו טוב ותמיד תמיד דאג להתעדכן בשלומנו.  זכינו להכיר אתכם כשהגענו לטבעון לפני 21 שנה.  כשהגענו מיד נפגשנו והיה חיבור מיידי.  חשבנו אותו דבר על הרבה נושאים, בעיקר המשפחה, היהדות, ערכים בסיסיים שקרבו בינינו.  אהבתי לבוא לבית בטבעון ובהמשך לבית בקיסריה לשוחח, להשמיע ולשמוע.  תמיד הוזמנו לשמחות שלכם ותמיד הזמנו לשמחות שלנו.  אני עצובה מאד ביום הזה אבל מתנחמת במשפחה הנהדרת שאבי השאיר.  שלא תדעו עוד צער, חנה ידען  .

אבי, אז עכשיו, בפרידה, מה היה בינינו?  היינו כל כך שונים:  אבי ימין ואני שמאל, אבי עשייה ואני פלסף, אבי דיסלקטי ואני מתקתקת, אבי נינוח ואני דבורה עמלנית, אבי פרטי מאד ואני מעורבת בקהילה ובכל דבר שזז.  כל ההתנהלות היתה שונה ולא הפסיקה לרתק אותי – גבר אמיתי, עם כל הטוב והרע שבדבר, משהו אחר, בלתי צפוי.  ויחד עם זה – המון דברים בסיסיים דומים – היחס למשפחה, לארץ וליהדות, לחברים ולכל אדם, חדוות הנתינה ,שמחת הגילוי של דברים חדשים, היופי שבטבע ובמוסיקה.  ואיך חיינו יחד כל כך הרבה שנים?  כי שמרנו על ייחודנו כשני בני אדם, והתאמנו כגבר ואישה, והיה לנו מפעל משותף – המשפחה.  אם כל אחד היה ביצה – לא הפכנו לחביתה.  הילדים הם באמת כל מיני תרכובות מרתקות של החומרים שלנו, אבל אנחנו לא הפכנו תלותיים או מעורבבים, רק סימביוטיים במידת מה.  למדנו המון אחד מהשני, התעשרנו כל הזמן, לא פחתנו.  וגם היינו מאד מורכבים.  על עצמי לא אדבר, אבל אבי היה מלא ניגודים – גבר-גבר שגדל עם חמישה אחים, והפך ממש פמיניסט, ביחס לאשתו ובנותיו, לחברות ולנשים בעבודה, ובעיקר – הספרות הנשית שכל כך אהב.  היה ימני בהשקפה הפוליטית, אבל הכי הומניסט ביחס לאחר, קנדי שהרגיש הכי טוב כאפנדי מזרחי, איש קשוח שהיה סנטימנטאלי כמו ילדה מתבגרת.  הילדים הכירו את זה היטב, וגם הנכדים, כבר מגיל שנה-שנתיים ספגו  את סבא על אישיותו המורכבת, הסגנון וההומור, ואת הנדיבות האצילה שלו, כאשר בכל שנה, אחרי מציאת האפיקומן, היתה חנות הצעצועים הקרובה מתרוקנת לגמרי.

במשך כל תקופת המחלה חיינו, אתה ואני, בתחושה שקרתה כאן איזה טעות איומה, שהסוף הזה לא היה מיועד לך.  כל כך לא התאימו לך החולשה, הסבל, הסבלנות הדרושה ,ההשלמה.  לא יכולת  להתנחם בעבר הנפלא מלא המעש, בהווה שכולו אהבה וחום מצד כל הסובבים אותך, בעתיד של שקט ומנוחה מהבלי העולם הזה.  אתה הרי איש ביצוע מובהק ,שאת תחושת הסיפוק וההנאה הגדולים ביותר שאבת כל חייך מלקיחת סיכונים, תכנון קפדני וביצוע מושלם, הזזת כוחות, התמודדות עם בעיות, השלמת פרויקטים.  ואילו את הזמן האחרון חיית בחווייה של מעורבות בבלתי נמנע, חוסר יכולת לשנות, לעשות משהו, מה שהיה בניגוד מוחלט לאופי שלך.    מאידך, היית מאד מודע לכך שעבודת חייך הסתיימה – חותמך ניכר על כל צעד ושעל בארץ, בערים ובדרכים, לחוף הים ובמרחבי הנגב, המשפחה כולה עולה כפורחת, לכולם דאגת מעל ומעבר – ילדים, נכדים, משפחה מורחבת, רווחה ותרבות )בגללי הסתבכת גם עם ארכיאולוגיה, הוצאת ספרים וכו'( ואפילו בקנדה, שם תרמת למרכז היהודי בויניפג, למוזיאון הסובלנות ועוד.  הרבה נחת שאבת מעבודות ההתחדשות במוזיאון ישראל, הפרוייקט הגדול האחרון שלך, שעשית כבר בהתנדבות מלאה.  וגם מ"כלל בטון", שחיבר אותך עד הסוף לשמחת העשייה.  ומתי ידעתי שזה הסוף?  כשהפסקת לשתות ויסקי )סינגל מאלט( וחדלת לאהוב ליקריץ – במבליק בירושלמית, אז ידעתי שמה שהיה לא יהיה עוד.  אני רוצה להגיד תודה על חיים טובים שהענקת לי ועל תהליך הפרידה שאיפשרת.  את בני משפחתי – אבא.אמא ושני אחים, איבדתי בחטף, ואני נושאת את האובדן הזה כל חיי כחווייה שלילית.  הפעם היה תהליך, שיעזור לי בזמן שנותר בלעדיך  .

אני מקווה שהמשפחה, החברים וכל מיודענו יזכרו אותך באהבה וימשיכו בהשראתך בחיים של משמעות ונתינה  .

אבא יקר שלנו

אתה לא אוהב דרמות ונאומים פומפוזים אבל אין ברירה ,תסלח לנו. 

לפני כמעט שנתיים התחלנו קורס חדש במשפחה. קורס הכנה למיתה. כמו שיש קורס הכנה ללידה אז הנה יש גם קורס הכנה למיתה. לא כולם מקבלים את הקורס הזה. אנחנו קיבלנו אותו הרבה לפני הזמן הצפוי. בהתחלה לא היה לנו ברור מה אנחנו עושים בקורס הזה. הסתכלנו עליך , נראית טוב וגם הרגשת מצוין. כולם התחילו לעלות אליך לרגל .

קיבלת את כולם מתחת לשמשייה בגינה שאתה כל כך אוהב. קיבלת מנות עצומות של אהבה . נראה לנו שזה עשה אותך מאושר . מוקף באהבה אין סופית ובינתיים לא ממש סובל. 

אני משתף אתכם בסיפור אישי שלי מיום הכיפורים שעבר. אז עוד הצלחת לשמור על חלק מהמסורת המשפחתית, הגעת לבית הכנסת והתפללת לידי כמו בכל שנה. ראש ועד בית הכנסת הזמין מספר מכובדים לבוא אל ארון הקודש ולהוציא ספר תורה. הוא הזמין את אדון זה ואדון זה, ואז הסתכל לכוונך ואמר "אדון ארנסון". אתה נפנפת לו ביד והסברת שאתה לא יכול. ראש הועד, שכנראה ידע שאתה חולה, התעשת מיד ואמר "אז הבן שלו ."אבל אני ממש לא הייתי מוכן לזה, אפילו שחשבתי הרבה על יום כיפור, לא חשבתי על ההשלכות המעשיות שיכולות לגעת בי. אפילו טלית לא הייתה לי. בזריזות לקחתי את הטלית שלך שעברה אליך מסבא הרי,  וירדתי לכוון הבמה וארון הקודש . כל מחזיקי ספרי התורה הסתדרו בטור ועברו על פני ארון הקודש, שם קיבל כל אחד ספר בתורו .  

לי יצא לקבל ספר ענק, כנראה לא במקרה…. חייכת  אליי והקרנת  אנרגיה טובה .

הרגשתי שאתה אומר לי "זה בסדר, אני עשיתי את שלי ואני שמח שאתה שם ממלא את מקומי ."היו לי דמעות בעינים.  תפילת כל נדרי נסתיימה, עשיתי את הסיבוב עם הספר בין המתפללים. תוך כדי הסיבוב עוד הצלחתי לראות אותך לרגע. אחר כך, עליתי בחזרה לבמה של ארון הקודש כדי להחזיר את הספר למקומו. הסתובבתי שוב וחיפשתי אותך ,אבל  כבר אתה נעלמת .

ביום הכיפורים האחרון כבר לא יכולת ללכת לבית הכנסת. בקושי היית איתנו.

אבא, תמיד שמת את המשפחה במרכז. כאח בכור לשישה בנים, דאגת לאחים שלך ושל אמא ולמשפחות שלהם  בארץ ולאלה שחיו בצפון אמריקה.  אתה היית היידישע מאמע  שלנו. כל השנים, היה אצלך קיר של תמונות משפחתיות במשרד. הקיר הלך והתעצם .

נוספו בני זוג ונכדים.  לנו היה ברור שאתה לוקח את התמונות האלה בליבך לכל מקום.

החינוך שקיבלנו בבית לא היה דרך הרבה מילים, הסברים ונאומים. הוא היה בעיקר דרך תקשורת בלתי מילולית ודרך דוגמא אישית.

היית אמיתי וישיר. בלי הצגות, בלי העמדות פנים ובלי לנסות להיות נחמד. הכנות שלך , הנדיבות ורוחב הלב היו חלק מהמנהיגות שלך ונגעו בכל כך הרבה אנשים.

אבא, כשאנחנו חושבים עליך אנחנו מבינים מה זאת מנהיגות אמיתית, כזאת שכל כך חסרה לנו היום. אצלך זה היה ברור, פשוט וטבעי. היית מקצוען בתחום שלך. ידעת על מה אתה מדבר .אנחנו  זוכרים שלקחת אותנו לסיורים באתרי הבניה, תמיד  רואה הכל ולא מפספס שום פרט. היה לך את הביטחון העצמי והכריזמה הדרושה למנהיג .

מה שאפיין אותך זה מחשבה ועשיה מקורית וחתירה למצוינות. כשהתלבטת  לגבי עניין מסוים, למדת את הנושא והתייעצת. לא בחרת לעשות משהו כדי להיות יחודי אלא כי באמת חשבת שזה יותר נכון, ובדרך כלל צדקת .

היית נאמן לעצמך ולאמת הפנימית שלך, ושלם עם עצמך. ולכן עד הרגע האחרון, היה נראה שאתה כמעט ולא מצטער על כלום, ושמח בחלקך.

אהבת את העבודה שלך מאד, ובנית חברה לתפארת. אנשים הלכו איתך שנים , והיית להם מורה דרך נערץ. בתור ילדים הינו נוסעים בארץ וגאים לראות את המנופים והאתרים של החברה פרוסים בכל פינה. היום הנכדים שלך שמחים להיות חלק מאותה מורשת.

אבא, היכולת שלך לתבל את החיים בהומור בריא לימדה אותנו להתמודד עם מה שהחיים מביאים. ההומור הזה נשאר פעיל וקורע מצחוק עד הרגע האחרון ממש  .

אמרת לא מזמן: נהניתי 74 שנים אז  לא נורא לסבול איזה שנה שנתים. אבל לראות אותך סובל היה כל כך קשה. וכולנו היינו שם  יחד איתך.  הנחמה שלנו היתה שנתת לנו לטפל בך. להיות קרובים.

אבא, היו לך חיים נפלאים ,בעצמך אמרת שאתה מרגיש מבורך. 

אנחנו עומדים פה היום, יחד , ששת הילדים שלך, בני הזוג ו 16 הנכדים ומרגישים שהלכת בידיעה שלמה שאתה מוקף באהבה.

היה שלום ראש השבט האהוב שלנו .

איתי, הנכד, בשם הנכדים

סבא שלנו

כמה מוזר לשבת כל הנכדים ולנסות לנסח הספד כל כך רשמי, הסתכלנו אחד על השני ולא מצאנו מלים מתאימות או משפטים יפים להקריא מוכל האנשים שכאן, אבל במקום יצאו לנו אין ספור סיפורים, חוויות, שיחות ורגעים שלנו איתך.

כמה זה משונה, הפעם הראשונה הזאת בה אתה הופך לנו מבן אדם לזיכרון שמספרים עליו, מרגשות שמרגשים אליך באמת, למלים שאנחנו כותבים על נייר.

תהליך כזה שהתחיל ביום שישי בצהריים, שבו אנחנו צרכים להיפרד ממך. היום, ההלוויה הזאת הגיע הרבה לפני שאנחנו מבינים ומוכנים לכך.

כולם, כל מי שהכיר אותך יודע שאתה בן אדם גדול מיוחד, אבל כל אחד מאיתנו, מהנכדים ,ידע את זה לפני שיצאת מהבית ובנית את נתב"ג או תרמת למוזיאון. עוד כשהיית בבית, רק סבא ,כל כולך סבא שלנו.

ידענו את זה כשקפצת איתנו לבריכה – כולם התרשמו מכמה מים אתה מוציא.

או שבאפיקומן לקחת את כולנו לקנות אופניים ולא ויתרת לאף אחד עד שהוא רב כמו ארמסטרונג.

וידענו שאתה גדול כשלקחת את השבט למרכז קנדה להחליק על הקרח ואחרי שהרמת את כל מי שנפל התפנית לעשות כמה סיבובים משלך והיית כמו בלרינה על הקרח.

וראינו את זה כשישבת בחצר, מתחת לשמשייה עם כובע וגופיה, וחיוך ענק על השפתיים מסתכל עלינו משחקים כדורגל בקייטנת סבתא והיית מאושר עד הגג. )הקייטנה, שהיא באמת קייטנת סבא וסבתא, פשוט ידענו שאתה תמיד מאחורי הקלעים שומר שהכל מתוקתק ,מעדיף לא לקחת קרדיט.(

והבנו את זה מהמבט המאושר שלך בראש השולחן בפסח, בהופעות – מסתכל עלינו מהיציע ,וכשראית שמישהו גבה בסנטימטר כשנמדדנו על הקיר בקיסריה.

סבא הרגשנו שאתה בן אדם גדול ומיוחד בכל פעם שדיברנו, כששאלת מה קורה ויכולנו להרגיש את הלב הענק שלך, כמה אתה אוהב אותנו וכמה אתה תמיד מקשיב ומתעקש לתת לנו הכל.

לא צריך לעשות הרבה כדי לגרום לך להיות שמח, תמיד תהיה גאה.

תמיד תהיה איתנו. בעצם, אתה בתוך כל אחד מאיתנו, את התכנות שלך אפשר למצוא מפזרות בין כל הבני דודים בקלות כזאת שזה משעשע. 

אתה איתנו תמיד בכל צומת דרכים בחיים, בכל בדיחה צינית, בכל קידוש ביום שישי ובכל כוס וויסקי שנחזיק.

סבא שלנו, לימדת אתנו כמה חוזק יש לביחד, שאין כמו המשפחה שלנו, ושהנבחרת שלנו היא המדהימה ביותר.

אוהבים אותך עד אין סוף. תמיד. נבחרת הנכדים.

אני לא מרגישה כאן צורך לספר על אבא. מי שנמצא כאן היום , אתם, הם אלו שהכירו אותו באמת. שהיו חלק מחיו. שעליהם סמך . שאותם העריך ואהב.

מכיוון שאתם חלק מחיי, וחלקכם ליווה אותי כך או אחרת במהלך השנה הזו, אני רוצה לחלוק איתכם מעט מהמחשבות שלי ביום הזה.

בתום השבעה על אבא, צרף אותי יעקב זיצר, רואה החשבון הותיק של חברת ארנסון אל רשימת הוואטסאפ של שישי בצהריים – דבר תורה על פרשת השבוע .

מאז עברה שנה, ולא היה ולו שבוע אחד שהפרשה לא נגעה במשהו אקטואלי בחיי, לעיתים קרובות עד כדי  בול פגיעה – על גבול המציצנות.

אתמול בלילה הקשבתי לדיסקים נפלאים של בלוז שאבא כל כך אהב, ובמקביל קראתי שוב את פרשת השבוע שחלף.

פרשת ויחי עוסקת בימים של ערב מותו של יעקב,   שהיה קצת פחות מוצלח מאבינו, כי לא היו לו הרבה בנות  ומזכירה גם את מותו של יוסף.

עוד לפני שאבא נפטר, העסיקה  אותי השאלה עד כמה העובדה שאבא חש יהודי בכל רמ"ח ושס"ה, כזהות אישית בסיסית מאד, השפיעה על חיי. אין לי ספק שהיותו של אבא עולה חדש מבית מסורתי , גם אם חובב בייקן אנד אגז,  גרמה גם לנו, הילדים , האתאיסטים שאנחנו, לחוש מאד יהודים. לאחר מותו, הרכוש היחיד של אבא שהתקיים  דיון די עירני לגבי מי יקבל אותו – היה הטלית שלו.

בפרשה הזו, שסוגרת את ספר בראשית, סוףסוף מספרים לנו על אחים שמסתדרים. מספיק עם קין והבל ויעקב ועשו, יצחק וישמעאל. זו היא למעשה הצוואה של יעקב. הברכות של יעקב , מכוונת גם לנכדיו – אפרים ומנשה. לכווולם, כולל הבנים של זה שהושלך אל הבור וחזרו לחיק המשפחה.

זכור לי בעוצמה רבה ערב שבת – הקידוש הראשון שלנו בלי אבא. יום שישי נורא, שבו עין אחת סביב שולחן השבת לא נשארה יבשה. אבל סביב השולחן היינו כולנו. אמא, כל הילדים והנכדים. יחד. שרים את המנגינה הסודית שלנו , שאבא הביא איתו מקנדה.

בוויניפג, כשעמדנו בקור, בלי אבא, מסביב לקבר של סבא וסבתא רבא, שעליהם כתוב השם עראנזאן ביידיש והתפוצצנו מצחוק, הרגשתי שוב את עוצמת היחד הזה.

אני מסתכלת עליכם, שבאתם לזכור איתנו את אבא היום, ורואה את האנשים שאבא אהב, מקיפים אותו גם היום. מקיפים אותנו. אני לא יודעת כמה שנים עוד ניפגש ככה ואיך ניפגש. חשוב לי לומר שגם אם אנחנו לא נפגשים אני מרגישה שאנחנו יחד.

תודה שאתם איתנו יחד.

אני עומדת כאן עם אמא, מרדכי ואחיותיי , תמר שבלב איתנו  – אדבר בשם כולנו.

תודה לכם שבאתם להיות איתנו היום.

עברו שנתיים בלעדייך אבא. שנתיים שלמות בלי שאתה נוכח, בממשות הגדולה שלך, באהבה  שלך.

הקלישאות מנצחות: הגעגוע  שרק מתעצם, ההעדר שהולך וגובר, התסכול הגדול על כל מה שלא הספקנו לעשות יחד, כל הסיפורים שלא שמעתי, ששמעתי ואני לא זוכרת, אלו שלא סיפרתי לך. לא יהיה יותר.

בסוף היום בדרך הביתה האצבע כמעט על הטלפון, רוצה להשוויץ לך בהישג של אחת הבנות, לשאול משהו, להתייעץ .

לפעמים זה מרגיש  כמו יומיים. כאילו אתמול היינו איתך, סביבך על הספה בקיסריה, חלש וכואב. לפעמים התקופה הנוראה הזו נמחקת. פשוט נעלמת. ובאים זכרונות אחרים. מציפות תמונות  של אבא חזק. אבא גדול ועוצמתי שמסוגל לכל. שעוקר הרים. יפה תואר. מלך העולם.

וגם אבא קטן, שיושב על הכורסא הישנה של אמא רחל בשבת בבוקר ושומע עם עצמו מוסיקה קלאסית. שמכין לנו ביצת חומץ קנדית, שמוזג לנו קמפרי אשכוליות כשעזרנו לאמא לבשל את ארוחות השבט הגדולות. שמחסל בערב הר של זיתים עם כוס ויסקי ולא מצליח להבין איך זה שהוא לא אוכל כלום אבל לא מצליח לרזות.

כשהלכת, לא הבנתי, למרות שניסיתי לתאר לעצמי, עד כמה תחסר לי.

בזמן האחרון אני מרגישה שחסרונך הגדול הוא לא הרגשה אישית שלי או של המשפחה שלנו. אני פוגשת הרבה אנשים שעבדו איתך, חלקם הרבה שנים. שומעת שוב ושוב על הגעגוע הגדול שלהם. למי שהיית, לאיך שפעלת, למורשת שלך, שנעשית נדירה כל כך בנוף שלנו.

לרצינות. לאחריות. למקצוענות. ליושר.

האסונות שהיו השנה בענף הבניה הם הביטוי הפיזי של חולשתם המקוממת והמעציבה של הערכים האלה. באופן טבעי רבים ממי שבא לזכור אותך היום אבא, הם טובי הענף הזה, הפיזי כל כך. שאותו ואותם כל כך אהבת.

עם כל מה שקורה, השיעור שלימדת אותי כל החיים, (לא במילים, פשוט מלצפות בך – איך נהגת והתמודדת עם העולם ומה שהוא זימן לך) הופך עכשיו לרלוונטי מתמיד-

1. לא להתייאש לא להתעצל ולהיות אופטימי
2. והכי חשוב – לשמור על המשפחה

בחדר שלך בכלל בטון תלויות התמונות של כל הנכדים, אנחנו נשארים לתמיד שבט מלוכד ושומרים על מנגינת הקידוש הארנסונית שלנו. שמרגשת כל שישי מחדש.

אם אנחנו כבר בהתחזקות, אז אי אפשר בלי פרשת השבוע, שכמו בשנה שעברה שנפגשנו כאן, היא פרשת ויחי. שכשמה כן היא- מספרת לנו על מות יעקב ומות יוסף. מה אני לומדת ממנה הפעם ?

מיעקב אני לומדת על העוצמה שיכולה להיות, דווקא ברגעים האחרונים, לברכה. איזה משקל עצום יש לדברים שאמרת לי בשבועות האחרונים שלך, בכמה כוחות ציידת אותי. אט אט הבנתי בשנתיים האלה שמצאת כוח לברך כל אחד ואחת מאיתנו באותם ימים אחרונים. אברהם אבינו.  איך השכלת, גם אתה אבא, כמו יעקב, לומר לנו  כמה היינו חשובים לך, כל אחד בדרכו.

למדתי עד כמה חשוב לברך.  מבקשת לברך את כולנו, בברכה של סוף הקריאה של כל חומש ובכלל זה גם בסיום פרשת  ויחי שמסיימת את ספר בראשית:

חזק חזק ונתחזק

Sarah, thinking it's good he is no longer suffering. Thinking I will never know another one quite like him — his opinion of me was more important to me than our sweet father's. Thinking I didn't know, really know, that I would die someday, until my first parent died, gradma Sadie, our mom. Ave and I shared a hearse to the cemetery. I cried like a baby. I was, what? 33 yo? Thinking how wonderful it is that these variations of him and you, Sara, will go on and on.  

from Thornton Wilder's "The Bridge of San Luis Rey":

"There is a land of the living and a land of the dead and the bridge is love, the only survival, the only meaning.”  

For over 35 years Avie and I loved to share the story of what happened shortly after Jerry and I moved to Israel in November of 1977.

Jerry was at work and couldn’t be reached, so I called Avie at his office and asked him if he could come over “because I needed a boost.”

Avie, who had done so much to smooth our Aliya, dropped everything and came right over. We sat over coffee and cake, shooting the breeze, Avie was very encouraging and patient, offering to help in any way he could to facilitate our adjustment. Finally I said “ Avie, what about the boost?”

Avie looked totally surprised, thinking he had already done so much to lighten my mood. “The dead car battery, Avie, that’s why I called you over”, was my reply.

We laughed and laughed, and continued laughing for decades.

Avie was so much more than the eldest brother. He was our sage, our guide, and our substitute father. Our successful Aliya was his pride, and having Sarah and Avie and their amazing family by our side in Israel, were exactly the nourishing roots that we needed to make us feel at home. Their home was our second home, and the only family our sons had in this country. And what a wonderful family that is!

Almost a year has passed, and we miss Avie greatly. We loved him dearly and he will forever be in our

hearts and minds.

I am writing to tell you how sorry I am that I could not travel to honour Avie and to be with all of you last week. I tried but it just would not work.

I am also writing to tell you about the Avie that I am mourning, for we are all mourning on this side of the ocean. Ziva and I and the girls have had a sad week, indeed.  

I am mourning the wonderful young man who welcomed me into his family when I was first in Israel in 1966. I was sixteen when I arrived and ever so lonely. And then a cousin called to take me to a movie, buying tickets from a scalper so that we could see the movie that he thought that I would enjoy. And who welcomed me into his tiny apartment and to his table anytime (and every time) I travelled to Haifa, which was often. And took me on outings, and showered me with the attention that I needed and craved.

And I am mourning the Avie who was so close to my parents and to Becky, making them feel oh so much closer than uncle and aunt and cousin over all those years so that they felt that your home was their home and your children their pride and joy. Indeed, making all of the Bay kids feel so welcome.

And I am mourning the Avie that I met unexpectedly one day on an Air Force base, so matter of fact and yet so proud of what he had become, not just the oh-so- successful engineer and contractor but the miluimnick in crumpled ill-fitting dagmachim serving his country. He was glowing like a little boy.

And I am mourning Avie the father and husband, so proud of you and his six only children and each of their broods. Beaming with pride each time I saw him when he looked at you or a child or, most of all, a grandchild.

And I am mourning the Avie who brought you into our lives and showed us what a marriage should be. We loved Avie. We love you. We love your family, our family.

Those words, "Avie is gone", just get stuck in the throat.  Words we never wanted to hear, so difficult to say and to process.  Yes, we are thankful that Avie's pain and suffering have ended; death is often times a welcome part of life.  And what a wonderful life he shared with you: his brothers, the children, the grandchildren!  He has left all of you memories to last another life time!  How fortunate you are. 

Words never are adequate at a time like this.  The best I can do is to share with you my heart which is full of sadness at this loss, my love and of course my prayers as you begin this time of healing.

Tara posted to Facebook this beautiful picture of Avie and Mila with a quote from a poem by W.H. Auden.  She told me I can share it with you

He disappeared in the dead of winter:
The brooks were frozen, the airports almost deserted,
And snow disfigured the public statues;
The mercury sank in the mouth of the dying day.
What instruments we have agree…
The day of his death was a dark cold day.

I always idolized Avie.  Still do. During my formative years – when Avie’s hair was grey – I actually thought he was Richard Gear and that you, in your capacity as the hot aunt in the family, evidenced Avie’s status as captain dudeliness. Then a month or so later – when Avie’s hair was white – I realized my mistake and naturally concluded that Avie was Steve Martin, moonlighting as an affluent Israeli engineer.  The evidence was supportive – both Canadians, hilarious, rich, hot wives, entertaining.  But as my sarcastic wit refined, I delineated Avie’s sense of humor from Steve Martin’s and determined that Avie was just Avie – a master of the universe, 100% pure alpha, my generous uncle who ensured all the fun times I had in Israel and who clandestinely stuffed wads of cash in my mom’s purse before we left for NY.   I concede that my early admiration for Avie was skewed toward the shallow end of the noble values pool.  But I don’t view it that way.  He worked hard, built a successful empire from nothing, procreated like an elephant seal and shared the fruits of his labor graciously.  To me, Avie was a real man and I wanted to be Avie when I grew up.  But there’s only one Avie and he lived the right way. His death hurts. I will miss him greatly.    

I’m so sorry to hear of Avie’s passing.  When I heard from Ken yesterday, I felt a deep sadness and been very upset since.   He was one of the finest people I’ve known.  In every way he epitomized the term “Mensch”.  I’d always looked up to him since I was a small boy at his Bar Mitzvah.  I thought he possessed the qualities that I aspired to.  He set an example that I tried to follow.  Though I’m a cousin I always felt a bit like Avie was my big brother.  Or I wished I’d had a brother like Avie.   I believe he had a life truly well lived.  The two of you together made an amazing couple.  You complemented each other so well.

I know you’re surrounded by your children and grandchildren, all supporting each other with your love and caring.  The family that you and Avie raised and nurtured together.   You can be very proud of all of them.

Please know that my love, thoughts and prayers are with you all.

The world is a bit of a lesser place today.

Avie is gone… He was a wonderful man, and we will miss him. So many people can say so much about him, as he has touched the lives of many.  Here are several of my memories of Avie.  

I first met you and Avie in January of 1980. Becky came to visit me in Israel, and we went to visit you in Kiriat Tivon. Avie came home after a long day, sat in his recliner chair, and talked with Becky and me. As we were talking, one of your younger girls, a toddler at the time, climbed up and sat beside him in the chair, just content to sit there, and listen to him talk. Avie stroked her hair while talking with us, and after a few minutes, she climbed down and left. It was a tender moment, a quiet show of a father’s love.

 Years later, Carol and I came to visit you in Keisaria. It was a few months after the “flood”. We had lunch outside on the porch, and talked about the flood experience, family, travel, gardening, politics, and more.  Avie talked more than usual, and it was very entertaining. He would describe a situation, and then venture his opinion (no shades of gray there!) and often concluded with a final remark, loaded with wit and dry humor. It was a relaxed Avie, retired and enjoying every minute of it.

 And then there is the beer memory… Raz, Matan, and I came to visit you in Keisaria in the mid-90s’. It was the end of a hot June day, and before long, the boys and I were in the swimming pool. After playing with the kids in the pool for a while I looked up, and there was Avie, coming out of the house, with two bottles of beers in his hands. “Way to go, Avie” I thought to myself. “two beers, even before dinner!” But, on second look, I noticed that each bottle was covered with an upside down glass. Two bottles, two glasses, Avie brought one beer for himself, and the other one for me. We sat on the chairs, had a beer, and if we talked about anything, I don’t remember it. I was thinking about what Avie just did.  He didn’t ask me if I wanted a beer, but assumed (correctly) that any guy would appreciate a cold beer on a hot June evening, and got me one. The kind gesture, simple as it was, really touched me, and I will never forget it.

 I would like to thank you and the Arenson family for your kindness and generosity over the years, and for keeping in touch with my family and me. It has been wonderful to be part of your circle of friends.  

Steven and I wanted to offer our condolences and let you know how much we're thinking of you and Avi.  Avi was a fantastically strong person with a keen intelligence, great humor, and a life force that was beyond compare.  An amazing person.  Everyone knew how remarkable he was. How remarkable a couple you were.  Our hearts are with you.

I am so sad to hear your news and to imagine the void in your lives without Avie. He was larger than life, the true patriarch of the Arenson family. 

I always respected his generosity, curiosity, sense of humor, intellect, and his kindness. It's hard to imagine a world without Avie. 

You and your family are in our thoughts and prayers

With love,

Pam and Alan, Sam, Olivia, Solomon, and Tovah

I know that you and Avie hosted many Federation mission groups when in Israel and we would like to, on behalf of the Federation, show our appreciation for the support that both you and Avie have given the Federation. Please let me know how we can show this appreciation for you and Avie – if you are creating a fund or a cause in Avie’s name, or something like this, please let me know since we would love to donate to such a fund.

תמונה אופיינית זו של אבי לקוחה מבר המצווה של איתי, נכדו הבכור שהגיע למצוות.  אבי, נזכור אותך תמיד עם החיוך הזה, והמבט המיוחד שטומן בחובו אושר, סיפוק וגאוות "היחידה" – המשפחה.  מתגעגעים, אירית ופיני שניר

האתה הוא הקץ?   – רחל

האתה הוא הקץ? עוד צלול המרחב

ערפילי החיים עוד רומזים מרחוק

עוד השחק תכול והדשא ירוק

טרם סתיו.

אקבל את הדין, אין תלונה בלבבי

הן אדמו שקיעותי וטהר שחרי

ופרחים חייכו בצידי נתיבי

בעוברי.

איך אפשר לנחם אותך לאחר שאיבדת את אבי אחרי שנים של חיים ועשייה משותפים.  אני יודעת שאחרי הסוף הקשה מלווים אותנו רק התמונות והמצבים האחרונים.  במשך הזמן חוזרים הזכרונות של החיים שקדמו.  אני חושבת שאחרי שעוברים חיים אינטנסיביים כמו שאתם חייתם, החיים המשותפים מתגברים על המוות ונמשכים.  זה שהצלחתם לממש את היכולות יוצאות הדופן שנחנתם בהן, מעל ומעבר לכל אדם אחר שאני יודעת עליו, זה כשלעצמו עצום.  זה שגידלתם שבט משלכם, מוצלח כ"כ, מחזיר אותנו לאברהם ושרה, אם כי אני חושבת שהם עבדו פחות קשה מכם עם הילדים שלהם.  אני שמחה שאבי זכה (מרחוק) לחתונתה של תמר לפני מותו.  הקשר של מרדכי עם אביו היה מאד מיוחד.  כל פעם שהיינו מגיעים לביקור בקיסריה הייתי שומעת דבר ראשון את ה"היי אבא" שלו, ואז היה הולך ומתיישב על ידו והם היו מדברים.  אף פעם לא שמעתי על מה דיברו, אבל תמיד חשבתי כמה עמוק וחזק הקשר הזה.  יכולתי להבין איך הקשר ניבנה לאחר שנוכחתי בשנה שעברה, כשאבי כבר היה חולה מאד ולא יכול לנהוג, שהגיע בבוקר בעצמו להצגה של רוןרון "כנר על הגג", וחזר לקיסריה מיד אחרי ההצגה, אחרי הליכה מספיק ארוכה.  חשבתי אז שזה היה מדהים.  שרה, כל השנים חשבתי שאת היית אחראית לטיפוח הקשרים המיוחדים במשפחה.  אחרי סיפור רוןרון הבנתי שהיה לאבי חלק חשוב בענין.  אתם שניכם העברתם לילדיכם את מסורת השבט, והם יעבירו הלאה.  חבל רק שאבי לא זכה לשנים של זיקנה עם כל המשפחה והחברים שטיפח סביבו.  אני מצטערת שלא הכרתי אותו יותר מקרוב.  היו לי מספיק הזדמנויות.