אבא הרי
אמא סיידי
תעודת לידה
אבי בן שנתיים בלוח של ברוקלין למבריארד
הבית הראשון של המשפחה בצפון ויניפג
הבית ברחוב מונטרוז 489, אליו עברה המשפחה כשאבי היה כבן 10
ביה"ס התיכון של אבי בויניפג, שכונת River Heights. בצמוד לביה"ס נמצא מועדון ההוקי
מועדון הוקי-קרח בויניפג
סדר פסח במשפחת ארנסון, 1957
אבי וחמשת אחיו. מימין לשמאל: קני, אלכס, ג'רי, ג'ימי, מורי
ביקור שרשים בפקולטה להנדסה אזרחית, אונ' מניטובה, ויניפג.
Graduation
הסמכה להנדסה מאונ' מניטובה
כתת המהנדסים
בנין הפקולטה
המעבדה להנדסה אזרחית באונ', עם מל לזרק
שירות צבאי בקנדה (בהסדר "עתודה"), אבי בשורה השלישית שלישי מימין, ממושקף (המשקפיים נשברו באימונים, ומאז לא הרכיב משקפיים עד גיל מבוגר)
רוגבי – אבי עומד שלישי מימין
בית הכנסת "שערי צדק" בויניפג
המרכז היהודי ע"ש איזי אספר בויניפג
משפחה מטריארכלית – סבתא בקי במרכז התמונה
המשפחה המורחבת בקנדה 1981
המוזיאון החדש לזכויות אדם בויניפג
ויניפג היום
אבי וג'קי
אבי עם מל לזרק
אבי עם סולי דרימן ומל לזריק
מקי והחברים ברומניה
אבי ובריאן גרובר
ביילי
אבי ארנסון – תולדות חיים
נולד בויניפג, קנדה, 1940
בוגר אוניברסיטת מניטובה, הנדסה אזרחית, 1961
שירת כקצין הנדסה בצבא הקנדי, תותחן בצה"ל
נישא לשרה ממשפחת הלפמן בירושלים, 6 ילדים, 16 נכדים
מייסד ובעלים לשעבר של א. ארנסון בע"מ, חברה לעבודות בנין ותשתיות
תפקידים מקצועיים
יו"ר המוסד המאוחד לענף הבנין
סגן נשיא מרכז הקבלנים
חבר בנשיאות התאחדות הקבלנים
חבר מועצת המנהלים של מכון התקנים
נציג ציבור בביה"ד לעבודה
יו"ר "כלל מוצרי בטון" בע"מ
תפקידים ציבוריים
חבר הועדה המייעצת ל-Hebrew Union College
חבר הקורטוריון של הטכניון בחיפה
חבר מועצת המנהלים של מוזיאון ישראל
חבר מועצה, קרן ת"א
ראש מכון זינמן לארכיאולוגיה, אוניברסיטת חיפה
יו"ר מרכז קנדה במטולה
Curriculum Vitae – Avie (Avrum Joel) Arenson
Born: Winnipeg, Canada 1940
Education: U. of Manitoba, BSc. C.E. 1961
Army service: Engineering Corps, Canadian Army, IDF Artillery
Married Sarah (nee Helfman), six children, sixteen grandchildren
A. Arenson Ltd. General Contractors – Founder, Owner and General Manager
Professional Roles:
Klal Beton factory – Chairman
Association of Builders and Contractors in Israel – Vice president, member of the Presidium
United Construction Institute of Israel – Chairman
Ass. of Engineers and Architects – member
Civil Engineers Society – member
Standards Institute of Israel – Director
Labour Court, public representative
Public Roles:
Technion Curatorium – member
Association of friends of the Technion, Haifa – Director
Canada Center, Metulla – Chairman
Zinman Institute of Archeology (Haifa University) – Chairman
Association of Friends of Haifa University – member
Israel Museum – Director
Hebrew Union College, Jerusalem – Director
Israel-Canada Chamber of Commerce – Council member
Tel Aviv Foundation – Director
בתחילת נובמבר 2015 ערכו שרה וששת הילדים מסע שרשים בעקבות ילדותו של אבי לויניפג, קנדה, וביקרו בתחנות ילדותו ונעוריו
Autobiography (written 1999, on the eve of the new millennium)
I was born in Winnipeg in 1940 to Sadie and Harry Arenson, both of Kamsack, Sask. My grandfather Chaim Arenson was a horse trader and my grandfather Avrum Bay was a merchant. Their parents and grandparents had come to Canada from Eastern Europe and the Crimean Peninsula in the`80`s and `90`s. They lived comfortably, sent their kids (my parents) to university and were active Zionists.
I came to Israel in 1961, shortly after finishing civil engineering at the U of Man. Practically everyone in my class left for somewhere, and I thought that Israel might suit me, or at least make a good place to start my wanderings. I started work on the construction of the National Water Carrier on a section near the Arab village of Ilabun in the Galil and the first language I learned in Israel was Arabic. (which has since completely escaped me).
I had made some friends in Jerusalem and spent the occasional weekend there. There I met Sarah ,a soldier, dancer, and Hebrew University student, who agreed to continue all of the above, and marry me, on the understanding we would make our home in Israel. So much for my wanderings. We did live in Canada (the Gardiner Expressway,) and Ghana (The Ghana National Bank Building) but by 1964 we were back in Israel to stay.
Our oldest, Mordechai, was born in `65 in Jerusalem where I was unsuccessfuly trying to make a living, in what was then a divided city with no economic activities of any kind. I got a job in Haifa, working on a major addition to the Haifa Port, and was then transferred to Carmiel to manage my first project, a prefab housing factory. In `67 Chana was born. In`67 we bought our first home, a duplex on Mount Carmel with money Sarah made. Also in `67 I went into partnership with two very fine Haifa builders, Tennenbaum and Webb, building Abba Chushi Community Centre in Haifa, the auditorium in Central Carmel, and the Rupin Bridge in Wadi Rushmia, which partially collapsed during construction. After this auspicious start, I decided it was time to start out all on my own. In `69 I won the bid for the Fleiman Hospital in Haifa, and set up my own company. Miriam was born in`69, Ruth in `73, Yael in `75, and Tamar in `78.
In `73 we moved to a big beautiful house in Tivon. In the years to come we peaked at 6 children, two dogs, two horses, any number of gerbils, rabbits, hawks, all while Sarah was teaching at Haifa University and I was off pouring concrete. Although I missed the `67 war, I had the honour of being part of the`69 war of Attrition, and the `73 war, which kept me in the army from October `73 through June `74, on the Golan Heights, in the artillery. Contrary to accepted wisdom, I liked the fighting, lots of adrenalin. In `82 I was kicked out of my unit when the army discovered how many orphans they would have to support if anything happened to me.
In the meantime the company prospered, although there has been the odd bad year, and I have had the great satisfaction of having built some of the finest, and most interesting projects to be undertaken in the last thirty years. Some of the more significant include: the civil works of the Hadera and Ashkelon power stations; the city halls of Acre and Jerusalem; major portions of the Dead Sea Works; the Rotem Complex; Sneider Children`s Hospital in Petah Tikva; the Hadera Paper Mills ; major elements of Haifa Chemicals; many of the bridges and road structures of the last two decades, (after the Rupin bridge none fell down) including the Giborim Bridge in Haifa, the Ayalon-Yarkon bridge complex in Tel Aviv; the prize winning Hebrew Union College in Jerusalem; hotels from Tiberias to Eilat starting with King Solomon`s Palace and most recently Herod`s Spa and Resort; altogether about twenty hotels, with four under construction at this time. Presently we`re building the new Ministry of Foreign Affairs in Jerusalem, and the land-side terminal at Lod airport, several shopping centres, two office towers, the coal off-loading jetty at Ashkelon, and others.
We recently completed laying the sewage line connecting Jerusalem to a treatment plant through Nahal Sorek. Part of the project was to remove all of the Turkish, British, Arab and Israeli scrap and debris, rebuild retaining walls and replant with indigenous plants, so that after the sewage line is in place the Wadi now looks like it did 200 years ago.
I have been active publicly, mainly in the Contractor`s Association, engineering education, and various boards and committees involved in “good works”, but nothing has given me more pleasure than the following story:
In 1927 Menahem Ussishkin, the head of the JNF, toured Western Canada and collected one million dollars. One of those instrumental in this campaign was my grandfather Avrum Bay. Ussishkin went back to Palastine and in 1929 used this money to purchase the Hefer Valley from a wealthy Christian Arab family. Emek Hefer is a huge section of land from the coast through to the mountains and stretching from Hadera south to Netanya including Givat Haim, and many other settlements. When Dr. Morry Bay of Calgary and Seattle, my uncle, moved here and settled in
Givat Chaim, he renewed the connection between western Canada and Emek Hefer. Last year, at the 70`th anniversary of the redemption of Emek Hefer, the Canadian Ambassador, David Berger, the head of the JNF, Moshe Rivlin, and me, representing my grandfather and the other donors from western Canada, spoke at the ceremony. I tried to picture to the people of Emek Hefer what it must have been like in Western Canada in the `20s, and what it must have meant to them to collect that amount of money. It was a thrilling moment, thinking of the Jewish history of the last hundred years in terms of my own family.
Now Sarah and I have moved to Caesarea near the sea. We have a big house and a big garden designed to tempt our children to come and visit with their partners and our six grandchildren. Although it is very pleasant to have them nearby, we have never expected our children to live in Israel as a matter of duty, but only if they are sure this is where they can have the best life. So far they are all still here: Mordechai, an engineer, lives in Binyamina with Noga and Avremi; Chana, a physiotherapist, lives in Motza with Ronny , and Itai and Zohar; ; Miri , a landscape designer, lives in Michmoret with Omer, and Noa, Assaf, and newcomer, Dapna ( Miri and Omer both work with me) ; Ruth, a lawyer, lives in Jaffa with Aviad and his daughter, Noam; Yael , psychology, and her friend Noam (this Noam is a boy, ) are students in Haifa, and Tamar is registered for Geology in Bersheva next year.
1960 – עוד בקנדה, בהיותו בן 20, סטודנט להנדסה ובמהלך שרותו בצבא הקנדי, ייסד אבי חברת בנין שקרא לה Alboys (כל הבנים). הוא בנה בעיקר קוטג'ים על האגם, לאחר שצבר ניסיון בבניית בית המשפחה שם
האח ג'רי
“ I grew up with six brothers. That’s how I learned to dance – waiting for the bathroom.”
– Bob Hope
Being the eldest of 6 boys is no easy task. The story goes that when my Dad phoned Avie from the hospital when Jimmy and I were born back in 1953 and asked him if he needed anything, the expected answer was “Yes, two more brothers of course”. But Avie, stuck at home looking after his 3 younger brothers, simply said, ”I got some milk and eggs so we should be ok”.
Over the years Avie continued to be our big brother, on the surface always concerned about the ‘milk and eggs’ but underneath this, providing us with love, support and guidance. I think I speak for us all when I say that many of our actions and decisions took into consideration the thought “in this situation, is this what Avie would do?” And so while we never openly expressed it, we all felt that our successes were his successes. And frankly, it’s kind of nice to be able to say something like that about your big brother.
We continue to miss him, and even as stubborn as we all are, we continue to ask ourselves as we go through life “Is this what Avie would have done?”
מבוא:
מיד ששמעתי את נושא העבודה עלה במוחי רק שם אחד: סבי הלא הוא אברהם יואל ארנסון. סבי עבר תהליך הסתגלות מאוד משמעותי בחייו.
הוא היה בקנדה שהיא ארץ קרה ועם הרבה תרבות נימוסים ושקט לעומת זאת הוא עבר לישראל וכאן חם ואין כל כך הרבה תרבות….בהתחלה סבי התקשה בהסתגלות מכיון שלא היה איתו אף אחד והוא התגעגע לחבריו ולמשפחתו.
בחרתי בדמותו של סבי כי הוא מעל הכל איש מקסים טוב לב ונהדר. כשהתחלתי את עבודת המחקר על סבי ידעתי שיהיה מצחיק וכיף. כמובן שהתחלתי לראיין אותו היה בידיוק כמו שציפיתי…
סבי הוא היחיד שעלה ארצה ממי שעדיין חי במשפחה. שני ההורים של סבתי מצד אמא עלו מרוסיה לארץ לפני קום המדינה, אבל הם כבר אינם חיים. (מרדכי ורחל הלפמן). סבתא חנה וסבא שאול, הוריו של סבי מצד אבא, עלו לארץ בשנת 1906 מפרס, אבל גם הם אינם בחיים. גם הוריה של סבתי מצד אבי, שלמה ושרה, עלו לארץ בשנות העשרים מגליציה (פולין – רוסיה), אבל גם הם אינם בחיים. לכן סבי אבי הוא היחיד שיכולתי לראיין.
העבודה תכלול רקע היסטורי ובו אספר על מה שקרה בעולם בזמן שסבי עלה לארץ. אספר בקצרה גם על מה שקרה בתקופה הזו בישראל. הפרק השני הוא רקע לעליה ובו אספר על קנדה, על ישראל ועל סבי לפני העלייה. בפרק השלישי, "בזמן העלייה" אספר על דברים שקרו ממש בזמן שבו עלה סבי. זה יהיה פרק קצר כי סבי עלה אחרי קום המדינה ולא היו לו הרבה הרפתקאות. הפרק הרביעי, "ההסתגלות לחיים בארץ" שהוא הפרק הכי חשוב בעבודתי, אספר על איך סבי הסתגל לחיים בארץ מבחינת החברה,התרבות,המנהגים,השפה,האקלים המגורים ועוד.
לסיכום, אספר על מספר דברים חדשים על סבי ועל סיפור העלייה שלו, שלא ידעתי לפני שהתחלתי לכתוב את העבודה. לאחר הסיכום אשתף את הקורא בתהליך שעבר עלי במהלך כתיבת העבודה.
על אבי, סבא שלי:
אבי, (אברהם-יואל) בן 71 , נשוי מזה עוד מעט חמישים שנה לשרה הלפמן, סבתי, ואב לבן ולחמש בנות. הוא נולד וגדל בעיר וויניפג במחוז מניטובה, קנדה, וויניפג היא עיר גדולה אבל לא מפורסמת או חשובה כמו טורונטו או מונטריאול או וונקובר. יש בה קהילה יהודית גדולה של אנשים שבאו אליה במאה ה 19 מרוסיה. המשפחה של סבי היתה חלק מהקהילה הזו והם היו מאד מקובלים בקהילה. זאת היתה קהילה ציונית. המשמעות של זה היא לא שהם היו דווקא דתיים אלא תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ומאוחר יותר, במדינת ישראל. סבתא רבא שלי היתה נשיאת ארגון "הדסה" בקנדה. זה ארגון יהודי חשוב לנשים ציוניות. סבא של סבא שלי אירח משלחות של ציונים מארץ ישראל . סבא רבא אירגן התרמות של כסף למען קרן קיימת לישראל. נדרש סכום של 200,000 ליש"ט לביצוע הרכישה, וביולי 1927 נסע נשיא קק"ל מר מנחם אוסישקין לוועידה ה- 21 של ההסתדרות הציונית בויניפג בקנדה וקיבל מיהדות קנדה התחייבות לתרומה של מיליון דולר במשך 10 שנים לגאולת עמק-חפר. מנחם אוסישקין חזר מהועידה עם צק של 300,000 דולר ותהליך רכישת אדמות העמק החל. ב- 27/5/1929 נרשמו קרקעות עמק-חפר בטאבו על שם הקרן הקיימת. עד היום במוזיאון של עמק חפר, המשפחה שלי והקהילה של ויניפג מוזכרת.
סבא שלי הוא אח בכור לחמשת אחיו. הוא היה ילד אתלטי מאד ואינטליגנטי והצטיין בספורט ובלימודיו. הוא היה ילד בוגר לגילו, חרוץ יוזם ודי פרחח. בתיכון למד בכיתת מחוננים וסיפר כי הלימודים באו לו בקלות.
סבי סבל מאנטישמיות, מאד. קרו לו כמה מקרים של אלימות פיזית. סבי היה שחקן הוקי מצטיין. בקנדה משחקים הוקי קרח, זה משחק מאד אלים של בנים חזקים במיוחד. לא היו הרבה יהודים בספורט הזה. החברים מהקבוצה וכמובן מהקבוצה היריבה לא מאד אהבו יהודים…פעם אחת, בעת משחק , ניצלו היריבים את ההזדמנות והיכו את סבי בכוונה, באפו. אפו נשבר. לא מעט פעמים הוא היה מסתבך בקטטות על רקע היהדות שלו. היו מקללים אותו "יהודי מלוכלך" ו"יהודון" או קללות אחרות והוא היה מרביץ כי הוא לא רצה שישפילו אותו ואת היהודים וזה יעבור להם בשקט.
בקנדה סבי מאד אהב ללכת לבית הספר, ועוד יותר אהב לעשות סקי בחורף. החורף בויניפג מאד ארוך ומאד קר, ויש כל הזמן שלג , בכמויות גדולות. בשעות הפנאי רקד סבי , שיחק הוקי, טיפל בחמשת אחיו הקטנים, עבד בחנות של אבא שלו, ומאז גיל 13 תמיד היתה לו חברה צמודה. הוא מאד אהב בנות ובנות אהבו אותו. בגיל 16 הוא כבר בנה בקתות ליד האגם ומכר אותן, כבר אז ראו שהוא הולך להיות קבלן…
סבי היה סטודנט להנדסה בקנדה, וגם שירת בצבא הקנדי. גם שם הוא סבל מיחס לא נעים בשל העובדה שהיה יהודי. כשסיים את לימודי ההנדסה בקנדה, הוא רצה להישלח על ידי הצבא הקנדי לטורקיה, כמו כל חבריו ליחידה. לא הסכימו לשלוח אותו לטורקיה כי הוא יהודי. הוא הרגיש שהוא מקבל יחס אחר. שהוא לא מקבל יחס שווה. לא היתה לסבי פרידה קשה. הוא לא הרגיש שהוא השאיר אחריו דברים חשובים. את מה שהיה חשוב לו הוא לקח איתו, וגם הוא יכול היה לחזור לבקר. סבי יצא לטיול בישראל. ישראל סיקרנה אותו. הוא מאד אהב את מה שהוא ראה. הוא נשאר בארץ. זה היה בשנת 1962. הוא היה בן 22, סבי עלה לארץ לבדו. סבי הרגיש שייך לכאן כיהודי והוא הרגיש מאד קשור לארץ. סבא שלו היה קבור בישראל, בפתח תקווה. ההחלטה לעלות לארץ היתה של סבי בלבד. הוא השאיר מאחוריו את כל משפחתו, הוריו ואחיו ועלה לבדו. כשהוא הגיע לישראל הוא הלך להופעה של להקת הסטודנטים בירושלים, שם הוא ראה את סבתא שלי והתאהב בה. גם זה עזר לו להחליט להישאר…
בזמן העלייה, בדרך לארץ:
סבי עלה לארץ ב 1962. העלייה שלו היתה באוניה. אונית נוסעים מניו יורק לחיפה. הוא טס מויניפג לניו יורק ושם עלה על האוניה. עשרה ימים ארכה ההפלגה. זו היתה אוניה שהיו עליה חבר'ה צעירים , מאד עליזים והיתה אווירה כיפית מאד. היה אחד שרצה לעשות סרט . הוא רצה שסבי ישחק בסרט אבל הוא לא היה מספיק שזוף בשביל להיות ישראלי בסרט, לכן כל הזמן הוא היה צריך להשתזף. זאת לא אוניית פאר אבל היה מאד כיף. בזמן העלייה עצמה הוא לא הכיר הרבה אנשים, רק בחורה אחת שהוא מאד התיידד איתה. סיפור העלייה של סבי לא דרמטי כמו אנשים שהלכו ברגל במדבר או שהתגנבו בגבול. הוא עשה חיים בהפלגה ולא היה גיבור בכלל.
סיכום ורפליקציה:
היה לי מאוד כיף לכתוב את העבודה.היה מעניין (הכל!) היה מותח, כי הוא סיפר את זה באופן מותח, וקצת מפחיד (כמו הסיפור ששברו לו את האף) אבל תמיד הכול מסתדר.למדתי המון המון המון על סבי ועל משפחתי בכלל. גיליתי שסבי עלה לארץ בעקבות טיול ולא מתוך כוונה לעלות כעולה חדש. למדתי שיש לי משפחה שעשתה משהו חשוב לטובת עם ישראל, והיא אפילו קצת מפורסמת…שבזכות סבא רבא שלי יש היום את עמק חפר! דודה שלי בעצם גרה במקום שסבא רבא שלי עזר לקנות.
למדתי שאם אתה רוצה משהו תמיד אתה צריך להשתדל להשיג אותו. זה לא תמיד מצליח אבל תמיד חייבים לנסות. בתהליך הכתיבה הרגשתי נוח לדבר עם סבי גם על נושאים שאולי קצת פחות מענינים אותי , ואחרי שהוא הסביר לי , סבי ראה שהתענינתי מאוד ורצה לספר עוד ואני…בכיף. נהנתי מהכול אבל בעיקר נהנתי מזה שהוא הסבא שלי. הייתי כל כך גאה בו על כול מה שהוא עבר. סבי נורא הרשים אותי על איך שהוא הסתגל לארץ כל כך מהר.איך שהוא הסתגל למזג-האוויר איך שהוא הסתגל לחברה ואיך שאני רואה אותו היום. הוא בן אדם כל כך נפלא נהדר ומקסים ואהוב וזה רק עושה לי נחת ושלוה. כולם אוהבים אותו ומעריכים אותו ואת מה שהוא עושה. בתהליך כתיבת העבודה היה לי קל לראיין את סבא שלי כי הרגשתי איתו נוח מאד. השאלות באו לי בקלות והיה לי קל לרשום את דבריו של סבי. היה לי קשה להפוך את הראיון לעבודה. היה לי קשה לחפש מקורות נוספים היה לי קשה להפוך את הידע שיש לי לעבודה לפי פרקים. חוץ ממה שאני יודעת הייתי רוצה לדעת איך הוא היה נראה כשהיה צעיר, איך השכונה שלו היתה נראית, וכיצד הוא נראה כשעלה לארץ, איך הוא התנהג ואיך הרגיש בתוך הלב ממש. אני חושבת שבפעם הבאה שאבוא לבקר את סבי אסתכל באלבומים הישנים שלו, ואלמד עוד.
הערות של סבתא שרה:
עמ' 4 – במלחמת ששת הימים סבא כבר היה בארץ, אך עדיין לא גייסו אותו. הכוונה למלחמת סיני ב-1957, אז ברח מהבית עם עוד 3 חברים, בנסיון להגיע לארץ ולהשתתף במאמץ המלחמתי. הם הגיעו עד טורונטו, שם תפסה אותם המשטרה והם חזרו לויניפג בבושת פנים/בהילת גבורה.
עמ' 6 – היהודים לא באו מרוסיה לויניפג, אלא להתישבות חקלאית בערבות (פרייריס) של קנדה, במסגרת הפרוייקט של הברון הירש, ומשם עברו לויניפג.
עמ' 7 – אין סקי בויניפג, הכל שטוח. וסבא לא היה רוקד, רק שותה בירה… הוא הגיע לארץ ב-1961, כשהיה בן 21. וזה לא סבא שלו שקבור בפתח תקוה, אלא אח של סבתא שלו, השומר אברהם שפירא.
כמה חברים מויניפג נשארו אתנו כל החיים – ג'קלין סימקין, בת דודה שאביה בנה בכל העולם והיה כעין מנטור לאבי; מל לזרק שגדל עם אבי; סולי דרימן ומקי בלנקסטין שעלו לארץ גם הם; בריאן גרובר שלמד עם אבי הנדסה (הוא ממוצא אירי-קתולי); ביילי קלאס-טולקין שהיתה ארוסתו
עבודה של הבת יעל במסגרת לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה – 2002
הקדמה:
לצורך העבודה בחרתי לראיין את אבי על התפתחותו המקצועית. חשתי כי יש בכך אתגר בעבורי, בעיקר לאור ההזדמנות לבחון את התפתחותו מזווית אחרת, לא של הבת, על כל ההשלכות שבכך, כי אם מכיוון ייעוצי/תעסוקתי, לאור הידע והתיאוריות שלמדתי בנושא. אבי תמיד נתפס בעיני ובעיני הסובבים כאדם שהצליח בעיסוקו לאורך השנים. כילדה לקחתי זאת במידה רבה כמובן מאליו. היום מעניין ומסקרן אותי האופן שבו הגיע אבי לעיסוקו הנוכחי. כך, נהניתי גם מסיפורים שכבר הכרתי כשעתה הקשבתי להם דרך "המשקפיים" של התיאוריות ודרך נקודת המבט שלי היום, ששונה מזו שהיתה לי כילדה. בנוסף גם למדתי כמה דברים חדשים על אבי ועל בחירותיו ומה שעומד מאחריהן, והיו גם דברים מוכרים שמתוך הרצף הכרונולוגי קיבלו פתאום משמעות שונה משהייתה להם. זו היתה עבורי חוויה מיוחדת לראיין אותו, ולא פשוטה.. חשנו שנינו כי הראיון היה נעים, מחוייך, זורם ופתוח. תמלולו מופיע כנספח 2, וניתוחו לאור התיאוריות של גוטפרדסון, סופר ואדלר מופיע להלן, לאחר רקע כללי. לצורך הרשמיות והנוחות, אקרא מעתה לאבא שלי בשמו: אבי.
רקע:
אבי, (אברהם-יואל) בן 62, נשוי מזה כ40- שנה לשרה אימי, ואב לבן ולחמש בנות (אחי בן 37, אחותי בת 35, אחותי בת 32, אחותי בת 28, אני בת 26 ואחותי בת 24). הוא מנהל מזה כ33- שנה את חברת א.ארנסון בע"מ שבבעלותו, שהינה חברה קבלנית לניהול ולביצוע פרוייקטים בהנדסה אזרחית.
הוא נולד וגדל בעיר ו'יניפג במחוז מניטובה, קנדה, אח בכור לחמשת אחיו, שנולדו בהפרשים של 3 שנים, מלבד שני האחרונים שהינם תאומים זהים. בילדותו היה עד למאבקו של אביו להתפרנס ולאופן בו "בנה את עצמו צעד אחר צעד". הוא היה מודע להיותו יהודי בין הגויים ונתקל בלא מעט גילויי אנטישמיות. במהלך ילדותו עבר פעמיים לבתים שונים בעיר, כל פעם לאיזור שנחשב יותר "טוב". הוא היה ילד אתלטי מאד ואינטליגנטי והצטיין בספורט ובלימודיו. מגיל צעיר התנסה בעבודה פיסית עם אביו ונהנה ממנה. ובגיל 16 כבר עבד כעצמאי בבניית בתי קיץ מעץ ליד האגם. לדבריו, הוא היה ילד בוגר לגילו, חרוץ ויוזם ודי פרחח. בתיכון למד בכיתת מחוננים וסיפר כי הלימודים באו לו בקלות. הוא בחר לשרת בצבא הקנדי למרות שהדבר לא היה מקובל בקרב יהודים, עם זאת, ידע כי לא ימשיך בכך כמקצוע לחיים. בעת שירותו (בחיל התותחנים וההנדסה) החל בלימודים אקדמיים, ולאחר שנת לימודים אחת עזב את לימודי שפה וספרות אנגלית בהם החל ועבר לאחר התלבטות קצרה ללמוד הנדסה אזרחית. כשסיים את התואר עזב את הצבא ואת בית הוריו סופית, ונסע לישראל, לא מתוך החלטה ברורה לעלות לארץ, אלא כדי לבחון אפשרויות, במעין הרפתקנות ציונית.. הוא התאהב בארץ ובשרה שלימים נהייתה אישתו והחליט להישאר. לאחר מספר שנים בהם צבר ניסיון בניהול פרוייקטים בארץ, באפריקה, בארה"ב ובקנדה, הקים את חברת הבנייה העצמאית שבבעלותו, בגיל 29. מאז הרחיב בהדרגה את היקף פעילותו בתחום, הן בחברה הראשית והן בתחומים נלווים כיזם, כשותף בחברות אחרות וכפעיל בארגונים הארציים של הענף. אבי סיפר כי כיום, הוא חש מרוצה במידה רבה. נראה כי למרות שמתקרב לגיל הרשמי של פרישה לגמלאות, הוא לא בדיוק מאט את הקצב, אולי אף להפך..
ראיון עם אבי לרגל יובל עמק חפר, 70 שנה להווסדו, 2007
השלט בפתח בנין המועצה האזורית עמק חפר, ליד מדרשת רופין